התקופה האחרונה היתה קשה לכולנו. הציבור הישיבתי נחלק בין ההולכים בדרכו של רב המקובל על רוב הציבור לבין ההולכים בדרכו של רב המקובל על חלק קטן יותר. בין שאר הנידונים שהפכו למחלוקת עלתה השאלה האם להצביע בבחירות ועבור מי להצביע. במבט מהצד, קשה להבין כיצד שאלה פשוטה כזו, שאולי כלל איננה שאלה הלכתית, יכלה להביא לוויכוחים ולעוינות. הדברים הבאים נועדו לסייע לכולנו להימנע מן הטינה הטבעית לכאורה שבלב כלפי מי שנראה שאינו מכבד את דרכו של רבי, וכך למנוע ויכוחים, מחלוקות ומריבות.
קיימא לן שבכל שאלה יש להתייעץ עם השולחן ערוך, כלומר עם ההלכה והתורה. גם השאלה כיצד לנהוג במי שאינו נוהג כמוני ואינו מציית לדברי רבי, שבעיני ובעיני חברי הוא גדול הדור, אף זו שאלה שיש להתבונן בספרים כדי ללמוד איך לענות עליה.
הדברים הבאים הובאו בפני אדם חכם, שהביע ספק אם יהיה מי שירצה לקרוא אותם, ואם יקרא, אם לא יפטור אותם כנסיון לטהר את השרץ בק"נ טעמים. בכל זאת, הכותב סבור שראוי לפרסמם. דרכנו, דרך התורה ולומדיה, היא ללמוד, לעיין ולבדוק, להכיר את הצדדים בכל שאלה הלכתית, ואזי גם אם אמשיך לדבוק בדעתי, אדע מה הבסיס שלה במקורות. ויתכן גם שאבין שראוי לנהוג אחרת. לפיכך, מוצעים הדברים כסוגיה ללימוד לפני תלמידי החכמים.
ובכן, זוהי השאלה: האם יש חובה לציית לדמות סמכותית אחת? באילו תחומים? האם רשאי אדם לומר: יש לי רב משלי ודרך משלי ולכן אני חלק מן הקהילה בכל, בבית הכנסת, במוסדות החינוך לילדים, בכולל שבו אני לומד או מלמד, אבל בשאלות מסויימות אני הולך אחרי רבי ומורי?
אפס סובלנות. כלפי מה? (צילום: ויקימדיה)
התשובה הפשוטה היתה אמורה להיות: ודאי שכן. מאז נסגרה הסנהדרין בפעם האחרונה, אין לנו מוסד שהחלטתו מחייבת. היו נסיונות לקבוע ולקבע הלכה, ואכן מוסכם שהמשנה מחייבת, התלמוד מחייב, השולחן ערוך מחייב והמשנה ברורה מחייב.
אבל במשנה יש מחלוקות, התלמוד נתון לפרשנות ויש מחלוקת בין הראשונים מפרשיו, ה"שולחן ערוך" הוא כינוי כללי לא רק לספר שחיבר רבי יוסף קארו אלא לחיבור שכולל את מפרשיו ונושאי כליו, החלוקים ביניהם בשאלות רבות. וגם המשנה ברורה משאיר מקום לפסיקה שונה לפי הנסיבות, בין לכתחילה לדיעבד. וכמובן גם על המשנה ברורה בשעתו היו כאלו שחלקו עליו. ועד היום, גם בבני ברק לא כולם חזון-אישניקים, ואין לבוא בטענות למי שאינו משתמש בגנרטור בשבת מפני שהוא סומך על הרבנים המקילים.
נוסף לכל, יש שאלות חדשות שהתשובה להן אינה כתובה במפורש במקורות. יש שאלות בדיני שבת והמסתעף (האם מותר להשתמש בשבת וביום טוב בחשמל של חברת החשמל). יש שאלות שקשה לומר מדוע הן הלכתיות והתשובה להן היא בגדר של עצה טובה יותר מאשר חובה. ויש תשובות שהתחדשו ממש בזמן האחרון ויש ששכחו או שמשכיחים שעד לפני זמן קצר היו תשובות אחרות לגמרי.
האם מותר להתייצב בלשכת גיוס כדי לקבל פטור – פעם זו לא היתה שאלה כלל. והאם בחור שאינו לומד צריך או רשאי ללכת לצבא או לשירות חליפי (רצוי במסגרת שתשמור על הקיים ככל האפשר) – גם בזה היה מקובל שמי שלא מצא מקום בישיבה, ייאלץ למצוא מקום אחר. האם התשובה הזו שהיתה מקובלת לפני דור עדיין נכונה לזמן הזה? כמדומה שבדבר זה מצאנו מחלוקת בין שני רבנים גדולים.
אינני בא להציע את הצדדים השונים, מהם חדשים, שמתוכם יש להכריע בשאלות האלו. ממילא אנו מורגלים להפקיד את ההכרעה בידי מי שמוסמך לכך, ולא להחליט בעצמנו. אבל כאשר יש מחלוקת בין שני רבנים שלכל אחד מהם קהילה משלו ודרך משלו, איך צריכים בני הקהילה האחת להתייחס לחברי הקהילה האחרת? האם זה משנה מה גודלן של הקהילות?
השאלה על התייצבות והשאלה על הצבעה בבחירות הן רק דוגמא לבעיה העקרונית. כאמור, מה התורה מלמדת אותנו בשאלה כיצד צריך להתייחס למי שיש לו שיטה שונה משלי ושל רבי. אף זו שאלה היא. אולם בניגוד לשאלות החדשות על התייצבות ועל הצבעה בבחירות, לשאלה הזו יש ויש תשובה ברורה העולה מן המקורות.
יש לנו, מימות התלמוד ועד היום, בחינת פוק חזי מאי עמא דבר – ו"עמא" במובן של תלמידי חכמים ולא ההמון – סוגיות ושיטות שמכירות בכך שיש לגיטימציה לשונות.
נפתח בבית הלל ובית שמאי. יש מחלוקת הסוגיות אם חייבים תמיד לעשות כבית שמאי! יש הסומכים על בת קול שהכריעה כבית הלל, אך יש שאמרו שלפי ר' יהושע שאמר "לא בשמים היא" אין חובה לעשות כבית הלל, והעושה כבית שמאי עושה, גם לכתחילה.
כמו כן הניחו חכמינו לציבור ללכת בדרך הקהילתית המקומית את אלו שנהגו במקומם כרב שלהם ואפילו הוא יחידאי כמו ר' יוסי הגלילי בהיתר עוף בחלב ואפילו שיבחו את בני מקומו של רבי אליעזר שהלכו בדרכו בעשיית מכשירי מילה בשבת!
לא טענתי כאן שמותר לעשות כבית שמאי הלכה למעשה גם בזמן הזה. הלא מזה דורות אין מי שבאמת חושב שמותר לנהוג כבית שמאי. אבל לא זו הנקודה שלי. הנקודה שלי היא שיש כאן דגם של מחלוקת בזמנה, שבה יש שני צדדים, ובמחלוקת זו, כל העושה כמו הצד שלו, מתוך יראת שמים ולא מתוך רצון לזלזל, ראוי לשבח עד כדי כך שתצא בת קול ותשבח אותו, ותאמר: אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
פוק חזי מאי עמא דבר בכל הדורות כולם. יש תהליך היסטורי שבו שאלות עולות לדיון, נתונות במחלוקת, לאחר דורות נקבעת הלכה, ואז מופיעות שאלות חדשות או שמועלות שאלות ישנות ונפתח הויכוח מחדש. לגבי כל שאלה מתחדשת או חדשה, יש תקופה שבה עדיין אין הלכה אחת מחייבת אלא פסיקות חולקות. וכל קהילה מבין הקהילות עושה כרבה וכמנהגה. וזה מה שמגן עליהן ממחלוקת. או שאמור להגן עליהן ממחלוקת.
יש לשים לב שכאשר יש מחלוקת, ההכרעה שבה דרך אחת נפוצה בכלל ישראל אינה מושגת כמעט אף פעם באותו דור. יצויין כי המצב הזה אינו טוב. כאשר יש שני בתי דינים באותה עיר והם חלוקים זה על זה, זה נראה כשתי תורות. אבל לפעמים אין ברירה אחרת.
וכאשר עדיין אין הכרעה היסטורית, רשאי אדם לומר לבנו: עשה כמוני, שאני ראיתי את רבי שעשה כך. ואפשר שזו חובתו של האב לומר כך לבנו.
זה לא קל לקבל את המסקנה הזו. במיוחד לא כאשר הדעה החולקת היא מחודשת והיא מופיעה בתוך הקהילה הסגורה. ועוד יותר כאשר אנו ממילא חשים כמיעוט שמגן על שארית פך השמן הטהור מול התקפות מבחוץ. איך נוכל להרשות לשיטות חולקות להתקיים כאשר עם ישראל זקוק להלכה ברורה במקום אחד?
ובכן, מתברר שיש לנו דגם הלכתי ללמוד ממנו.
יש לנו פתיחות לשוני ולשיטות חולקות כאשר ידוע ומקובל שלא היתה הכרעה אלא נוהגת כל עדה כמנהגה. אין מי שיערער על כך שרשאי הספרדי לעשות כמו בעל השולחן ערוך ולמעוך את הבננה במזלג, כדברי בעל ה"אור לציון", ולא בצד ההפוך של הכף, כדברי בעל ה"חזון איש ".
אבל בשאלה חדשה זה אחרת. כאן, כאשר מי שנהג כמוני, כלומר כמו החזו"א, יוצא פתאום מן הקהילה הרחבה, ומזהה את עצמו כמשתייך לקהיליה שזה מקרוב באה, לכאורה, אז אני עלול לחוש שיש כאן כמעט בגידה. מיהו בכלל רבו שיצא נגד מה שנראה בעיני כקונצנזוס? מי הוא שיטען שהוא הולך אחרי רבו לאחר שבמשך זמן רב מאד היינו כולנו באותו בית כנסת ומשייכים את עצמנו לאותה מסגרת?
אצל היהודי המחוייב לתורה ולמצוות, אין מקום לסובלנות במובן הפלורליסטי – אולי ההוא צודק – כלפי דעות שחורגות מהתורה והמצוות. אנו כבר יודעים מה האמת וממילא מהו שקר. אם יש מקום לסובלנות כלפי מי שאינו הולך בדרך התורה, הרי זה מבחינה טקטית. איני מנסה לכפות את ההלכה על החילונים כי זה לא יעזור ובגלל שעלי לקרבם בעבותות אהבה.
אך מה קורה כאשר הויכוח הוא בתוך המחנה פנימה, בין יראי השם, שכולם מאמינים שהתורה היא מהשם וניתנה למשה? אם יש מסורת של הכרעה, היא חלק מן התורה. אך אם טרם נקבעה הלכה רווחת בשאלה, אזי יש לנו דגם מוכר, שכבר הציג אותו רבי אלעזר בן עזריה: צריך הלומד והפוסק לשמוע דברי כולם ולקבוע הלכה לפי מי שצודק בעיניו.
גם אם איני רואה עצמי בר הכי להכריע בין דעות חולקות ולקיים "כשתדע מי יכשר קבע הלכה כמותו" ואני נזקק לשולחנו של מורי ורבי, עדיין עלי להכיר בכך שיכולים להיות כמה רבנים וכמה דעות. יש כאן פתח לפסיקות סותרות. ואז, בלית ברירה, הדיעבד של "שני בתי דינים באותה עיר" הופך ללכתחילה. אם יש לך על מי לסמוך, סמוך עליו. אני לא אתערב בדבר.
זה בסיס לסובלנות הלכתית כלפי מי שמוכר בעיני כרב לתלמידים, וזאת גם אם אני הולך אחרי רב אחר (או אפילו אם אני רב בעצמי ומחזיק בדעות שונות).
כפי שאיני יוצא נגד מי שאינו מחמיר לנהוג קדושת שביעית בירקות של גוי, כדעת הבית יוסף ולא כדעת החזו"א (אם כי ייתכן שאאלץ להימנע מאכילה משותפת איתו) כך איני יוצא נגד מי שמסכים איתי שהשאלה אם להצביע ולמי זו שאלה הלכתית או לפחות כזו שיש לה תשובה מחייבת, אבל התשובה שלו שונה משלי כי רבו שונה משלי.
אני מסכם: ניתן לזהות בהיסטוריה של הלימוד והפסק תנועות של התקבלות הלכות בתחומים מסויימים, הופעת שאלות חדשות הגוררת מחלוקת לגביהן, ואף פתיחת שאלות שנסגרו מחדש. התהליך שבו שאלה מקבלת תשובה חותכת והתשובה רווחת בכל ישראל – הוא תהליך שלוקח זמן, בדרך כלל יותר מדור אחד. וכאשר התהליך הזה לא הסתיים, עם כל הרגשות הקשים, צריך לזכור שבתקופה שבה בית הלל ובית שמאי הם מציאות קיימת ולא סיפור היסטורי, אזי העושה כבית הלל עושה, העושה כבית שמאי עושה – וזה לא רק בימיהם אלא בכל דור ודור ובכל מחלוקת ומחלוקת. אם נזכור זאת, שלמי שנוהג אחרת מאיתנו יש על מי לסמוך, יהיה לנו הרבה יותר קל לקיים בעצמנו: האמת והשלום תאהבו. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.
תגובות