בתחילת היום היה זה בגדר שמועה בלבד, לאחר המנין הראשון של תפילת השחר פרץ עלם צעיר לבית המדרש בסערה אמר מה שאמר והותיר אחריו הפתעה ובלבול, כדרכן של שמועות היו שאישרו היו שהכחישו, אף אנו היינו מן המכחישים ולא משום שדרכינו לסתור מה ששמענו, אלא ששמועה רחוקה מן הלב אינה מתקבלת, אט אט השמועה הרחוקה קרמה עור וגידים לבסוף הפכה למציאות, כן! – אברמ'ל נוסע לישיבה.
העיירה רעשה, אנשים התגודדו בכל פינה, נשים שאינם יוצאות אפילו לתפילת גשם נתחזקו ויצאו לשוק, זקנים שכבר ראו עולם השתדלו ליטול חלק בהתרגשות, כולם שחו במאורע המפליא והמיוחד, – אברמ'ל הולך לישיבה !
לא רחוק משם, בתחנת הרכבת התחוללה סופה אחרת לגמרי, ערבוב של רגשות ופחדים שעד עכשיו נשמר בקושי, התפרץ ללא מעצורים, אמא בכתה תמרורים, גם אבא ניגב דמעה, שורל'ה הקטנה והחייכנית עוד לא הבינה את משמעות הפרידה, ניסתה לשוא להסב את תשומת ליבם של המבוגרים לעסקיה, אמא, רועדת כולה, נישקה את אברמ'ל שוב ושוב ובין יבבה לחברתה נשמעה מפיה תחינה אחת – אברמ'ל תבטיח לי שתלמד תורה, רק תורה… תבטיח לי…
שריקת הקטר נשמעה מאי שם והחזירה אותנו לעולם המציאות, הרכבת נעצרה ואנשים החלו לעלות, אני אברמ'ל שעוד לא מלאו לי ששה עשר אביבים עמדתי נפחד מנסה להבלע בתוך ים האנשים הממהרים לאי שם, עכשיו גם אבא בוכה, ישימך א-לוקים… יברכך ה'… אוי אברמ'ל יהי חשקך בתורה… אמן… הדלת נסגרה בחבטה, ידי הקטנה אוחזת בחזקה את תרמילי הדל, מעט הדברים שאמא קנתה בפרוטותיה האחרונות, בידי השניה מכתב ההמלצה מרב העיירה אל ראש הישיבה "ובזה הנני לגלות את הגלוי במקום שאין מכירין אותו ה"ה הבחור אברהם לעמיל הכהן נ"י הלומד כאן בבית מדרשינו בשקידה רבה וכו' וכבר זכה לסיים את שלושת הבבות על בורין ובודאי אם יתמיד בזה יהיה לגדול בתורה ומצוה גדולה לסיעו ולחזקו ככל האפשר כי בן יחיד הוא לאביו ולאימו ומתרפק על משפחתו". הבתים האחרונים של העיירה הלכו ונעלמו, שער בית הקברות אף הוא התרחק, שם בעיקול המסילה תתחיל דרך חדשה, דרך ההולכים ללמוד תורה, דרך ה', דרך המתחילה בשבריר של החלטה ואינה מסתיימת לעולם.
הימים האלו חלפו מן העולם וכנראה שלא יחזרו עד לביאת הגואל, כיום הכל הפך להיות ממסדי ומאורגן, כולם חיידר, כולם ישיבה קטנה, כולם ישיבה גדולה, כולם כולל, וכן הלאה, לא פעם חולפת בי תחושה של כמיהה, כמיהה עמוקה לאותם ימים, ימים בהם עצם ההחלטה לגלות למקום תורה כבר היתה מעלה בפני עצמה, הנסיון הכביר להשאיר מאחורה את העולם המוכר, את האחים הקטנים בבית, את חברי הילדות, בעצם את כל מה שהיה עד היום, ולהרחיק אל הרב ללמוד תורה, מי יתן ונזכה לחוש ולו יום אחד בלבד את אותה תחושה של בחור צעיר הגולה למקום תורה, אם נוכל לפסק זמן מועט להתעלות מעל המציאות האפורה, מעל שיגרת החיים ההרסנית, להרגיש את הלב החי המעורר והתובע, את הרצון הכן והאמיתי, את ה"אני"… שכל כך חסר לנו היום בעידן השיגרה הלעוסה בה אנו חיים.
רק מילה אחת לי אליך ידידי בחור הישיבה, אתה יושב אוהל שים לב, עצם מציאותך איתי בישיבה אינה ראיה לכלום, זהו מהלך החיים שהכתיבו לנו אחרים – לא אנחנו, נשלחנו על ידי אנשים הרוצים אולי בטובתינו אך אינם יכולים לעזור לנו, אתה בחור צעיר הסכת ושמע היום, אזור כגבר חלציך, אל תבט לא לימיניך ולא לשמאלך, אתה הוא היחיד, אתה הוא הנבחר, חשוב כי אולי ישיבה שלימה קיימת כדי שאתה תבוא ותצדיק את קיומה, בידך הכח והעוז להתחיל ולשנות, אתה תבנה עולמות שחרבו, אתה תקים שם וזכר לבן הישיבה האהוב שהולך ונכחד, בכוחך תעמיד דמות מופלאה של שאיפות טהורות ורצון אמיתי להיות עבד ה', אחוז בתורה ואל תרפה, החזק במוסר ואל תרף, כי הם חייך, בהם תקשור את גורלך לעולם, והם יעמדו לך כנגד, השמר מרעים ומעוכרים, אלו ששם שמים בפיהם ובליבם מכזבים לו, אלו המנסים לגזול ממך את חכמתך ולהפשיטך מתבונתך כאחד מעדר, שמור על הליכותיך וכבד את התורה שהינך מייצג, אתה בחיר הבריאה בשבילך נברא העולם חזק ואמץ ה' עמך גיבור החייל.
מתי נביט אל גובה ההר / ואפס קצהו ממרחק נחזהאַיֶכה ישראל אשר בך יתפאר /
איש אשר רוח בו, הנמצא כזה? מתי יגדל העשב, ינבט הזרוע / טללים בערבה מתי יניצו תנובה אך בא יבוא, בקול שופר נריע /
החייתנו, ותורתך לנו נחלה מלאכי שמים יקשרו לך כתרים / ושרפים וחיות יצנפו לראשך עדיים נפשך תתרומם ותגבה לשחקים /
בך יברך ישראל, חכם הרזים.
ממני, בן ישיבה
תגובות