הטקס התקווה והזיכרון

הרהורי כפירה ותשובה בימים שבין יום השואה ליום העצמאות

זיכרונות ורשמים אישיים

מאז גיל שש, בכל שנה מחדש אני אוצרת בליבי את הפחד מפני 'הימים הנוראים', הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. גם כיום אני ממתינה בתקווה שהתקופה תחלוף ללא נזקים לאומיים, ללא משקולות בלב. בשעת נעילה של ד' או ה' באייר (תלוי אם הוא בזמנו או לא) כשהשמים מתאפרים מעשני המנגלים, אני מרשה לעצמי להיאנח אנחת רווחה, להרים את תריסי הבית ולצפות שוב בנופו המרהיב של הכרמל העשן.

אל סיפורי השואה נחשפתי הרבה לפני ה"גיל המתאים". הייתי בכיתה א' וכבר ידעתי רבות על המלחמה, ועל תוצאותיה. הייתה לי במוח תמונת מושג למילה "מלחמה", שנבנתה מחוויות ותמונות שיצרתי לעצמי ממלחמת יום הכיפורים, מחוויות ששמעתי מהשכנות המבוגרות שישבו לשתות כוס תה אצל אמא במרפסת,  חיברתי את הרעיונות, הגזמתי היכן שצריך והבנתי פחות או יותר את ה"שואה".  בצעירותי הבנתי את רוח הימים ההם והזדהיתי איתם דרך מניעת צרכים בסיסיים מעצמי. ביום השואה לא הסכמתי לאכול, בקושי שתיתי, הלכתי כפופה בבית הספר ובבית נצמדתי לאמי כדי שלא תעלם. בהמשך התבגרתי ולמדתי לחוות ולשמר את זיכרון חורבן עמי המכונה "השואה" בדרכים אחרות: כתבתי רגשות, קראתי ספרים, ראיינתי ניצולים, התנדבתי ותמכתי בניצולות, חינכתי את הדור הבא לשימור תודעת ההיסטוריה, ופעלתי גם דרך ניהול מסעות נוער לפולין. באחד המסעות ברגעים הקשים שעמדנו מעל "בורות" הילדים ב"יער הילדים" לופוחובה ושרנו "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", שמעתי מתוך השקט הכואב המנסה להתחבר דרך הבכי הקולקטיבי לחוויית האובדן של מאות אלפי ילדים קטנים, את משפטיה של אחת ממדריכות הנוער שחתמה את החוויה במקום כך: "היום זה לא יקרה לנו יותר, אף אחד לא יוביל אותנו כצאן לטבח. היום יש לנו מדינה, יש לנו עם, יש לנו צבא וכל אלה יועילו למניעת שואה נוספת"! (כל כך אירוני שבאותם רגעים ממש נטמן בארץ ברגבי עפר,  בן דודי עודד בן סירא  הי"ד מניר עציון, שנפל בקרב בצוק איתן, בן לבת דודתי מרים שהיא בעצמה אחות שכולה מאז מלחמת יום הכיפורים)

האומנם? תמהתי. האומנם השואה באה עלינו באין היותנו עם? הלא היינו לעם כבר אז…

באין צבא? כל כך הרבה צבאות התאחדו למען הילחם נגד הצורר….

באין לנו מדינה? וכי עמים שהייתה להם מדינה לא סבלו מחורבן אזרחי-מדיני?

האומנם אכן הייתה קיימת דרך שכלית לעצור את הצורר??האומנם?

בכיתה ג' נבחרתי כנציגת בית הספר להנחת נר נשמה, בטקס "יד לבנים" ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ההשתתפות בטקס הייתה חוויה קשה לגילי ובכלל. אנשים התעלפו והתמוטטו, פרמדיקים השקו אימהות בוכיות, נציג ההורים השכולים ספר את סיפור חייו על אובדן שני בניו, והתמוטט בבמה. היו רגעים שכוחי לא עמד לי עוד להיות נוכחת במקום, אך מתוך הבנה שאני בתפקיד נשארתי למלא חלקי להדליק את הנר ולהקריא מילות השתתפות בשם כל תלמידות בית הספר אותו ייצגתי. (כן, בעבר בתי ספר חרדיים שלחו נציגות לטקסים). בדרך לביתי, שכן שראה אותי לבושה עם מדבקת הפרח בדש החולצה גינה אותי בכל מילות הגנאי שהוא מכיר ואני לא. לא הבנתי מדוע. בושתי, נכלמתי, שתקתי, ולא חיכיתי לשנה הבאה. אחר כך הגיע יום העצמאות, במרפסת הבית ישבנו כמה אחים ולמדנו למבחן, מהחצר הסמוכה נשמעו קולות רמים של לעג  ולהג של מבוגרים כלפינו הילדים, על למידה במקום חגיגות מנגל ביום החג.

לו היה זה היה טור זיכרונות אישי הייתי ממשיכה ומתארת מה עשה אבי במלחמת יום הכיפורים, וכיצד נהגה אמי ביום שבו נספו השחקנים שלנו במינכן, ומתארת את אמי שמאמצת עד היום הזה ניצולות שואה ותומכת בהן בהסעדה יומית של גוף ונפש כמתנדבת… כל זה מיותר.

כל הנ"ל הוא רק הקדמה לשאלה:

האם קיימת הבנה שאנשים שונים זה מזה בדרך שבה הם מזדהים, מתחברים, זוכרים, פועלים למען זיכרון?! אם קיימת הבנה כזו, מדוע בכל זאת מדי שנה מתעוררים מנהיגי קבוצות למיניהם להוקיע את האנשים שבחרו לזכור בדרכם?  האם הזיכרון האינדיבידואלי לא ראוי?

האם אכן כואב לאותם מנהיגים הדרך שבה אנשים מבטאים את זיכרונם, או הזדהותם, או שמא זו רק הזדמנות לפלג, להכאיב, להבדיל, לזרות, ולהדגיש את אי יכולתנו להתאחד, כפי שהם מגדירים את המילה\ מושג "אחדות"?

האם אחידות "טקסי" הזיכרון קריטית לנו כלאום? מאחדת אותנו כלאום?

האם באותה מידה שמנהיג מוקיע אי ציות לביצוע טקסי לאום, הוא עצמו מחייב עצמו ל"טקסי" לאום אחרים, כגון קיום החגים והשבתות היהודיים כהלכתם?

האם ניתן להסביר את האבולוציה והמודרניזציה שעברו החגים המסורתיים בידי בני הקיבוצים כדרך ליצירת מציאות חיים חדשה, "התקומה" שקמה מתוך ההריסות וגם מתכחשת להם?

כדי לענות על השאלה בררתי מה אומרים מנהיגים, הוגי דעות ואנשי מחשבה על הרעיון של עיצוב התנהגות אחידה לזיכרון.

מדוע זה חשוב?

האם זה הכרחי?

מה זה עושה לנו כלאום?

וכיצד תופעה זו מסבירה את הכעס לאקטים של זיכרון אינדיבידואלי.

בכל שאלותיי הנ"ל אני מרמזת כי קיימים יחסים הדדים הדוקים שבין ההיסטוריה והזיכרון. הבניה של זיכרון קולקטיבי נעשית בדרך כלל באמצעות מניפולציות מנהיגותיות ולרוב משרתת צד פוליטי כל שהוא. הא כיצד?

פסל שואה ותקומה באוניברסיטת תל אביב (צילום: ויקיפדיה)

בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי

המונח "זיכרון קולקטיבי" הוטבע בשנות העשרים של המאה ה-20 על ידי מוריס האלבווקס (Halbwachs), סוציולוג צרפתי, שהושפע מכתבי הסוציולוג אמיל דורקהיים. האלבווקס ממעט להשתמש במושג "ייצוג אינדיבידואלי", ובעיקר עושה שימוש במושג "ייצוג קולקטיבי". לטענתו, תהליך של היזכרות לא יכול להיות פנימי בלבד, כשייך לזיכרון אישי באופן טהור. יותר מכך, לדעתו הזיכרון ה"אמיתי" היחידי הוא זיכרון קולקטיבי, ולא ניתן לסמוך על תהליך ההיזכרות של היחיד, שכן הוא כחלום. מכתביו של האלבווקס אפשר להסיק כי לטענתו, הפעולה המנטלית האישית ביותר – פעולת הזיכרון, היא בעלת הקשר חברתי ואין אפשרות להפריד בין הזיכרון האישי לזיכרון הקולקטיבי.

האומנית (מיכל לביא) שחקרה את התייחסותו של  האלבווקס  לזיכרון הקולקטיבי למעשה הסיקה:

"העבר הופך להשתקפות של צורכי החברה יותר מאשר האירועים האמתיים שהתרחשו, ובאופן זה ההיסטוריה הפכה להיות כלי שרת בידי האידיאולוגים לקביעת אמות המוסר של החברה….זיכרון קולקטיבי הפך למושג מוביל שהחליף את המושג היסטוריה מחד ואת הזיכרון האינדיבידואלי מאידך"

 ד"ר מעוז עזריהו (2010) טוען:

"כשאנחנו מדברים על זיכרון…. כיהודים וכבנים לעם היהודי אנחנו עם זוכר. ה"זכור" וה"שמור", שני הנוסחים השונים האלה, מלווים אותנו מההתחלה. אנחנו עם שזוכר את עמלק, ואפשר באמת לשאול מי זה העמלק הזה? זאת אומרת, בזכות היתקלות אחת עם בני ישראל גם הוא, עמלק, נכנס להיסטוריה? …יותר מזה, כשאנחנו מדברים על זיכרון קולקטיבי ….. הזיכרון הקולקטיבי הוא משהו שאף אחד מאתנו לא זוכר באופן אישי. אני משוכנע שאף אחד לא זוכר את יציאת מצרים באופן אישי. זיכרון קולקטיבי חייב להיות מובדל באופן ברור מזיכרון אינדיבידואלי. כשאנחנו מדברים, במקרה של הנצחת הנופלים וזיכרון הנופלים, אנחנו מדברים על תערובת, נפיצה לפעמים, בין זיכרון אישי, זיכרון משפחתי, זיכרון של חברים, זיכרון לאומי, זיכרון קהילתי וזיכרון עירוני….. בכל מקרה, אנחנו מדברים פה על תערובת, ולזה יש בהחלט משמעות. דבר נוסף שכדאי להגיד, זו כבר כמעט קלישאה שההנצחה עוברת הפרטה. ….. אך לעומת זאת אני מופתע לגלות עד כמה הזיכרון, בניגוד גמור לאופנת ההפרטה השלטת, הופך יותר ויותר קולקטיבי…."

אבנר בן עמוס ואילנה בת אל  בספרם "בשם הביטחון" (2006) סוציולוגיה של שלום ומלחמה בעידן משתנה כותבים:

"פרקטיקת ההנצחה מאגדת בתוכה שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד שנוכחותם יחד יוצרת אירוע רב עוצמה התורם ליצירת זהות לאומית. ההנצחה מתייחסת בראש ובראשונה לעבר משותף עמו יכולים כל חברי הקבוצה להזדהות, מימד ההווה קיים ב"רצון לחיות ביחד"- כאשר רצון זה לא יכול להתקיים בלי תחושת ביחד קודמת. העתיד נוכח באירוע ההנצחה הודות להבטחה הגלומה בו- קיום נצחי של הלאום המבטיח את קיום זכרם של אזרחיו הגיבורים באמצעות טקס הזיכרון".

פייר נורה (היסטוריון צרפתי) כותב:

"הזיכרון הוא החיים. הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי-חיות פתאומיים. ההיסטוריה היא השחזור הבעייתי והלא-שלם תמיד של מה שכבר איננו. הזיכרון הוא תופעה אקטואלית תמיד, קשר שנחווה בהווה הנצחי; ההיסטוריה היא ייצוג של העבר. בהיותו רגשי ומאגי, הזיכרון מסגל לעצמו רק את הפרטים הנוחים לו; הוא ניזון מזיכרונות מטושטשים, מחוברים זה לזה, מקיפים או מרחפים, פרטיים או סמליים, מגיב לכל יחסי העבר, לכל המסכים, לצנזורה או להשלכות.  ההיסטוריה, כיוון שהיא פעולה אינטלקטואלית ומחלנת, מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי. הזיכרון ממקם את ההיזכרות בתחום הקודש, ההיסטוריה מנערת אותו משם, רושמת הכול בפרוזה. הזיכרון נובע מקבוצה שהוא מלכד. ועל כן, כמו שאמר אולבוואקס, מִסְפַּר הזיכרונות רב כְּמִסְפַּר הקבוצות; ומעצם טבעו, הזיכרון הוא מרובה, אך מפותח, קולקטיבי ואינדיווידואלי. ההיסטוריה, לעומת זאת, שייכת לכולם ואף לא לאחד, תכונה המכשירה אותה לייעודה האוניברסאלי. הזיכרון מכה שורש בקונקרטי, במרחב, במחווה, בתמונה ובחפץ. ההיסטוריה קושרת עצמה רק לרציפים חולפים, להתפתחויות וליחסים בין הדברים. הזיכרון הוא מוחלט, ואילו ההיסטוריה אינה מכירה אלא ביחסי".

וולטר בנימין (יהודי גרמני מתבולל מסאי אומן ומבקר ספרות) כתב:

"הזיכרון הקולקטיבי מעוצב ע"י מצלמה, כלומר, האופן שבו אנשים זוכרים הוא פונקציה של היכולת להעתיק אלמנטים חזותיים ולהפיץ אותם. התקשורת משתמשת בטכנולוגיה שברשותה ובוררת את תמונת המציאות אותה היא חפצה להציג (בהתאם לאינטרסים של השלטון ובעלי הכוח) וכך היא יוצרת תודעה ציבורית אחת".

מסקנות

מכל הנאמר לעיל מצטיירת תמונה ברורה המבהירה את תהליך בנייתו ואת תפקידו של הזיכרון הקולקטיבי. החשש של מנהיגים  מפני שחיקתו של הזיכרון מביאה אותם לייצר באופן תדיר אירועי תרבות הכוללים סמלים על מנת להקנות לזיכרון מימד מוחשי. ניסיונות אלה בדמותם של ימי הזיכרון וטקסי הזיכרון מקבלים תוקף חוקי ותמיכה ממסדית רבה בשל היותם בראש ובראשונה טקסים לאומיים. כרוניקת הטקסים מייצרת מעין נצחיות שאין עליהם עוררין.

הזיכרון הקולקטיבי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במודרנה, הוא גם פרקטיקה. הוא נמצא במתח מתמיד של תהליכי הבנייה ופירוק. מצד אחד הזיכרון משמש אותנו ככלי לבניית המציאות, ומצד שני כדרך שבאמצעותה ניתן לנתח ולפרק את המציאות. הזיכרון הקולקטיבי מבטא את היכולת שלנו לשלוט בזמן ובמציאות באמצעות הנחלת זיכרון מסוים וכך להבנות מציאות מסוימת. אלבווקס מציין, כי למרות שהאדם מושפע מהקונטקסט החברתי בכל הקשור לדרך בה הוא זוכר, היחידים בחברה אינם חסרי השפעה לחלוטין והם משפיעים על החברה בתהליך דיאלקטי. אכן קיים דיאלוג בין היחיד לחברה בניסיון להשפיע על הדרך בה זוכרים את ההיסטוריה. אך למרות קיומו של דיאלוג זה, הקול המשפיע ביותר מושמע ע"י ההקשר החברתי. כיצד מתקיים הדיאלוג בין היחיד לחברה במטרה להשפיע על הדרך בה זוכרים את ההיסטוריה? הקשר בין הזיכרון הקולקטיבי לזיכרונו של היחיד מתאפשר באמצעות מעגלי הזיכרון הקולקטיביים המושרשים באדם באמצעות מעגלי הסוציאליזציה אליהם הוא חשוף מרגע היוולדו לעולם. סוכני הזיכרון הקולקטיבי הם: מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית והתקשורת על כל ערוציה.

המציאות מוכיחה כי הצורך של מנהיגים האוחזים במושכות השלטון להנחיל באזרחיהם זיכרון קולקטיבי אחד, מלכד ומאחד מחייב להיעשות בדרך של מעין "אינדוקטרינציה" כדי להבטיח שמסרי הזיכרון יהוו חלק בלתי נפרד מחיי האדם. כך הצליחו מנהיגים לאורך חיינו כאן בארץ למַסֵד מיתוסים ציוניים שהם לא בהכרח תוצאה ישירה של אירועים היסטוריים, אלא מהווים מעין פרשנות של האירועים. יצירת אתוס לאומי נעשית בין השאר דרך פעולות לעיצוב הזיכרון הלאומי. פעולות אלו מחייבות תלהוט מתמיד מאחר שלצד הזיכרון האנושי עומדת השכחה ואף חמור מכך, לפחות מבחינתם של מכתיבי הזיכרון הקולקטיבי, עומדת המודרנה המביאה עמה רוחות לפירוק ובניה מחדש של מסורות למיניהן. כבר משנות השבעים המאוחרות של המאה הזו החלו מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגים באקדמיה הישראלית, שכפרו באתוס מסוים ובדרך בנייתו, כשהם מפריכים "עובדות" שנחשבו כהיסטוריה, אך הוכחו כבלתי מדויקות. תהליך זה מערער את האתוס ומוביל לניסיונות לבניית זיכרון קולקטיבי לאומי אחר.

הזיכרון הקולקטיבי בעידן הפוסט מודרני – הרהורי כפירה

מה קורה בעידן פוסטמודרני בו אינדיבידואליים מחליטים בגלוי ובמוצהר שלערכים אין הגדרה אחת אבסולוטית. שטקסים לאומיים לאו דווקא בעלי המשמעות אותה יצקו מייסדיהם בעבר? ואי לכך,  הם לא מחייבים אותם או לא מתאימים לרוח חייהם? לוסקי מחלק את הפוסט מודרניזם לשתי תקופות: פוסט מודרניזם מוקדם שההיגיון שלו הוא סוציופוליטי (עד ג'יימסון, בסביבות 1980), ופוסט מודרניזם מאוחר שההיגיון שלו הוא פילוסופי (אחרי ג'יימסון, מ-1980 ועד ימינו אנו). מאחר ואנחנו בתקופה השנייה בנקל מצויות עדויות של אישים אפילו מנהיגים שמנחילים הגיון פילוסופי חדש  לכאורה לטקסים ואקטים לאומיים.

לדוגמא:

פרופ' אלקרינאוי נשיא המכללה האקדמית המאוחדת "אחוה" והנשיא הבדואי הראשון בארץ של מוסד אקדמי. במשרד ההסברה הסבירו עם בחירתו כ'מדליק משואה' כי הוא "מגלם את היכולת לקיים בכפיפה אחת הן את המורשת והתרבות הערבית בדואית והן את ערכי התרבות הישראלית-יהודית, מתוך פתיחות וכבוד הדדי". "אני לא שר את התקווה, אני עומד בתקווה", כך אמר פרופ' עליאן אלקרינאוי, שידליק השנה משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות. ….אני לא אכנס לזה. אני מכבד את הסמלים והטקסים של מדינת ישראל, אני אזרח במדינה ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה המאוד חשובה איך אנחנו נותנים מקום לכל המגזרים?".

מנגד לאירוע הנ"ל אנו עדים להתנהגותו של ח"כ אימון עודה בטקס שירת התקווה שזכתה להצדקה מצד בני תנועתו שכתבו בשמו: "זאת הייתה המחאה שלי כנגד המנון שלא מייצג אותי, שעבורי הוא רק עוד סמל להדרה. היה חשוב לנו בסיעה, כל אחד בדרכו, להנכיח גם את המחאה נגד הגזענות וההדרה לתוך הטקס".
ובנוסף, בטקס חלוקת תארי דוקטור במוסד הטכניון בחיפה עמדו על הבמה בני מיעוטים דוקטורים שלא שרו את שירת התקווה. יש לציין שרבים מהם אם לא כולם נהנו ממלגות קיום הגונות כדי ללמוד בנחת ולהגיע להשגת התואר. מנגד בקהל נוכחו בני משפחותיהם שגם הם לא הזדהו עם כל חלק זה של הטקס.
לעיל הצגתי שלוש דוגמאות שכולן מנסות להפר את הטקס הקבוע שאמור להיחקק בזיכרון הקולקטיבי כחלק בלתי נפרד מאירוע ישראלי לאומי בעל משמעות. אלא, שכיום אזרח ישראלי בן מיעוט זה או אחר מרשה לעצמו לא להתנהג כמצופה ממנו, אם הוא לא מאמין בפילוסופיה שהאקט הממלכתי מנסה להכתיב. מלבד היותן דוגמאות פרטיות, הן מעצבות מחדש את הזיכרון הקולקטיבי שלנו אודות טקסים, ובונות לנו בתודעה את העובדה שיש קהילות "זקופות" שכופרות בגלוי באקטים לאומיים, ומצהירות בגלוי כי יש להם פילוסופיה אחרת כאתוס לאומי (לעיתים מנוגדת לחלוטין מהאתוס הלאומי שהנכיח עצמו עד כה).

יחד עם דוגמאות אלה וברוח ההסבר למטרתו ותפקידו של הזיכרון הקולקטיבי מתעוררת סתירה ופרדוקס. מחד הזיכרון הקולקטיבי אמור לשרת את הפרט כחלק מאבני הדרך שלו לבניית ועיצוב זהותו הלאומית, מאידך, לפרט יש את מאגר החוויות והזיכרונות שלו שעוצבו לאורך חייו באמצעות אתוס הקהילה או הקבוצה אליה הוא משתייך. האם גם בעידן פוסטמודרני הפרט אמור לחיות במתח שבין הזיכרון הקולקטיבי ה"רצוי" לבין הזיכרון הקולקטיבי המצוי בתודעתו? האם לא הגיעה העת לאפשר לאזרח חופש לבחור בין המסרים המוצגים לו, לאלה שהוא בוחר להאמין ולאמץ כאתוס לאומי?

תקופת המודרנה וגם הפוסט מודרנה פירקה ובנתה מחדש את הפולקלור היהודי. מצאתי היסטוריונים "חופשיים" (כהגדרתם לעצמם) הקובלים על התנועה הקיבוצית שפירקה את המסרים העמוקים של חגי ישראל ובנתה מהם ערכים חדשים הקשורים בישוב הארץ ועבודת האדמה. לטענתם, הפירוק עִיקֵר מהמצוות הקשורות בחגים את העומק המקורי והשטיח אותם. לדעתם, מציאות זו מובילה את הפולקלור היהודי להפקרות הפירוק. כל מה שלא נראה מתאים לעידן או לערכי הפרט או הקבוצה, הקבוצה תפרק ותבנה מחדש בדרך אחרת. באופן זה עלולים להיכחד בעתיד מסורות לאומיות, ומי יודע מה יהיו סימני הזיהוי שלנו כאומה בעוד מספר דורות?

הא למדנו, שהטקס, השיר והתקווה הן מסורות שבנתה קבוצה ישראלית אחת, מבלי להתחשב בעומק הפילוסופי שקבוצה ישראלית אחרת מייחסת או לא מייחסת  להם. עוד למדנו כי הזיכרון הקולקטיבי שבנתה קבוצה אחת למשמעות והיסטוריית הימים: יום הזיכרון, יום השואה ויום העצמאות, יצוקים הם בפילוסופיה שמתאימה לאתוס הקבוצתי שלה, ואינם עולים בקנה אחד עם אתוס של קבוצה אחרת.

לאחר שהוגי דעות הובילו אותנו לכפור בהגדרה האקסיומטית למושגי יסוד כגון: "זיכרון" ו"היסטוריה", יבחר כל אחד מאתנו את הרהורי וערעורי התשובה שלו לימים הקרובים. בימים הנוראים הקרבים ובאים נראה שמוטב שנחיה זה ליד ולצד זה, מי עם השיר, ומי לא. אבל, כולנו עם התקווה ועם הזיכרון.