אז שוב אנו עוסקים בנושא חדש-ישן המתעורר מדי פעם ועולה על סדר היום הציבורי, שאלת מיתוגם של החרדים החדשים/הישראלים/המודרנים/החרדקי"ם/העובדים/המתחדשים/התורניים. (מחק את המיותר).
מיתוג חברתי הוא תהליך שכולל הגדרה ותיחום. אם אני למשל חסיד בעלז, אז לא ממש מעניין אותי מה שעושים בחסידות גור, ואם במאה שערים נוהג קוד לבוש מסוים, אין לזה השפעה על האברך הליטאי שיושב בכולל פוניבז'.
מיתוג חברתי הוא תהליך של הפרדה. יש "הם" ויש "אנחנו", המכנה המשותף מתעמעם וערוצי ההשפעה ההדדיים נחלשים. יש קסם במיתוג חברתי כזה באשר הוא מספק לחבריו מטריה תחתיה הם יכולים להתכנס ולחוש בנוח, אך אין ארוחות חינם. המחיר הוא בידוד משאר האנשים שצועדים לצדם.
האם נכון לעת הזאת לעסוק במיתוג הקבוצה הנ"ל? אני טוען שלא.
אחריות כלפי הציבור החרדי כולו
גם אם אנו מציעים פרוגרמה חדשה וסדר יום מעודכן עבור הציבור החרדי, אנו עדיין עצם מעצמו ובשר מבשרו. אחינו ואחיותינו, שכנינו וידידינו עדיין פה אתנו. כלי הביטוי החרדיים הפומביים אמנם מוקיעים אותנו ומנסים בדרכים נלוזות להוציא אותנו מן הכלל, אבל מאחורי הפנים המכוערות של התקשורת עומד ציבור חרדי עצום שמתבונן בנו בתקווה. הם יודעים שהסיכוי לשמר את האיכויות החרדיות תלוי ביכולת של החברה להיפתח ולהכיל.
"הלא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה". אין אנו ציבור קטן וחלש שחבריו זקוקים להחזיק ידיים זה לזה על מנת לקבל תחושת בטחון. אנחנו ראש החנית ומפלסי דרך עבור הציבור החרדי כולו. בתבונה, בזהירות, באחריות ובהמון אהבה אנחנו מייצרים, בצירוף של המון מעשים קטנים וגדולים, מודל לחברה חרדית נכונה ובריאה.
אך היכולת שלנו להוביל את השינוי תלויה ביכולת לייצר ערוצי שינוי רכים. משפחה חרדית שגרתית יכולה היום "לחטוא" ולשלוח את ילדיה למוסד שמשלב לימודי ליבה ועדיין להישאר חרדים. יהיו שיעקמו את האף, אולי יהיו אפילו סנקציות חברתיות מסוימות, אך המשפחה לא תיזרק מידית אל מחוץ לגבולות הגזרה של החברה החרדית. כנ"ל לגבי יציאה לעבודה, לגבי סגנון לבוש, שירות צבאי, ולימודים אקדמיים. מי שעושה זאת לא נדרש לקרוע את עצמו מהזהות הקודמת שלו ולהחליף את השלט הוירטואלי שמעל למשפחתו מ"חרדי" למשהו אחר.
ברגע שנעבור תהליך של מיתוג, בכל שום וחניכה דאית ליה, התמונה תשתנה. מוסדות לימוד, סגנון לבוש ודפוסי התנהגות יסופחו לתהליך המיתוג ובחירה ללכת בדרך שאיננה מקובלת תהפוך ממוזרות וחריגה להצהרת השתייכות והגירה לקבוצה חברתית אחרת. בואו לא נזלזל בקושי הזה. ההסתברות שאדם יעשה צעד שמאלץ אותו להגדיר את עצמו מחדש היא קטנה. שינוי חברתי הוא מטבעו תהליך הדרגתי ומהוסס שבשלב מסוים מייצר מסה קריטית שהופכת את החריג למקובל, אבל חייבים לאפשר את המעבר המהוסס וההדרגתי. אם אנשים יחושו שצעד מסוים מעביר אותם תהליך של "שינוי השם" הם עלולים להימנע מלעשות אותו ויצא שכרנו בהפסדנו. המיתוג גם ייצור מעין "עסקת חבילה" שכוללת מאפיינים שירתיעו (ואולי בצדק) אנשים מלעשות את הצעד המסוים שנכון ונחוץ עבורם.
מתנגדי השינוי יודעים היטב את הסוד הזה ומנסים, בהצלחה מסוימת, לעשות בדיוק את המיתוג הזה של "חרדים חדשים" או חרדים מודרנים" או "חרדקי"ם" לפיו יש פה חברה חדשה ושונה, וקוראים מעין קריאתו של אליהו הנביא של "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". למה לנו לשחק לידיהם ולירות לעצמנו ברגל?
הפסד לציבור שלנו
מעבר לאחריות שלנו כלפי הציבור החרדי כולו, אני סבור שגם אנחנו נצא נפסדים מתהליך של מיתוג והפרדה. אנו טוענים לעיתים שחברה בריאה לא יכולה להיות מורכבת מאתרוגים בלבד, אלא חייבים גם את אלה שיש בהם רק טעם או רק ריח, וכן, גם את אלה שאין בהם לא טעם ולא ריח. בואו נזכור שגם בלי אתרוגים אי אפשר…
החברה החרדית צברה קילומטראז' משמעותי והגיעה להישגים מרשימים. לימוד תורה, הקפדה על מצוות, אורח חיים צנוע ועוד. האם אנו רוצים להתנתק מכל זה? להתחיל מחדש? יבוא הטוען ויטען שאנו נתנתק וניקח עמנו את כל האיכויות החיוביות הללו ועליהן נוסיף את החסר. זה נשמע נהדר, אבל תרבות נוצרת לא על ידי רעיונות וכוונות טובות אלא על ידי בני אדם שחיים ומיישמים את אורח החיים הזה בפועל. התנתקות של ציבור מחבל הטבור החרדי עלול להיות הרה אסון לגבי איכות התוצאה. האם נרצה להתנתק מעולם הישיבות? מסגנון הלימוד? מההיסטוריה שלהן?
וכאן יבוא האופטימיסט הבלתי נלאה וישאל: "מי שמך נביא לחזות את העתידות? מניין לך שמיתוג יביא בוודאות לסגרגציה כזו? " אי אפשר לומר שום דבר בוודאות, אך מיתוג מקדם הבחנה, והבחנה מקדמת פירוד. זו איננה וודאות, אבל זו בהחלט סכנה ברורה ומידית. אינני היסטוריון גדול, אך אעז ואטען טענה (שנתונה אמנם לדקדקנות היסטורית אך בסופו של דבר תקיפה לדעתי), שתנועת פועלי אגודת ישראל נקטה באופן מדורג בדרך זו של התנתקות, הותירה את החברה החרדית פגומה ואילו את עצמה מצאה לאחר שנות דור בחיקו של ציבור הדתי לאומי.
ושאלה נוספת – האם אנו בשלים להוות קהילה בפני עצמה? האם יש בקרבנו את המסה הקריטית של תורה ויראה שתוכל לשמר את האיכויות החרדיות ולהוות את עצם הלוז שמחזיק אותה? אחד הרבנים שבקרבנו, אדם שאני מכבד מאד ומעריך את פועלו, התבטא שאם תקום קהילה ובקרבה בית כנסת שהבאים בשעריו לא ידעו לכבד את מקדש המעט ולשמור על תפילה מכובדת, הרי שחלקו לא יהא עם הקהילה הזו. יכולים להיות אחרים בקהילה שיתבטאו באופן דומה לגבי קריטריונים אחרים. אחד יאמר שחלקו לא יהיה עם קהילה של אנשים שאינם קובעים עיתים לתורה, אחר יצביע על לבוש לא צנוע של הנשים והשלישי יטען שהוא אינו מרגיש בנוח בחברת אנשים ששקועים בחומריות. אפשר לחשוב גם על טיעונים מהצד הליברלי יותר כלפי המרכיב השמרני בנושאים נפיצים כמו מקומן של נשים בעשייה הדתית, של הרחבת גבולות הלגיטימציה וכדומה. אני מנסה לדמיין לעצמי 100 אנשים אקראיים מתוך פורום "חרדים ישראלים" שמייצג את שכבת החרדים שאנו מדברים עליהם, ואני מטיל ספק ביכולתה של קבוצה כזו להקים קהילה שכולם יוכלו לראות עצמם חלק ממנה.
אנו זקוקים למשקל הסגולי של הזרם החרדי המרכזי, למסורת וליציבות שהיא מביאה אתה. זוהי הקרקע שרק בעמידה יציבה עליה נוכל להוסיף ולחזק, לפתוח ולהוביל.
מיתוג – Out! התארגנות – In!
אז בקצרה, אני נגד מיתוג, כי מיתוג מוביל להפרדה, ואילו אני אינני רוצה להקים קהילה נפרדת, אינני צריך להקים קהילה נפרדת ואינני יכול להקים קהילה נפרדת. המיינסטרים החרדי זקוק לנו, אנו זקוקים לו ואנחנו צריכים להישאר יחד ולפעול מבפנים.
מצד שני איננו יכולים לפעול בשפלות ידיים ובחוסר ביטחון בתוך החברה החרדית. לכוחות השליליים בקרבנו יש כלי ביטוי רבי עוצמה, יש תרבות של אלימות מילולית, יש פראות שאיבדה את המענטשקייט ואת האיידלקייט. השליטה הטוטליטרית בדעת הקהל ופיטומו בהבלים ובתורות קנאות מותירה אותנו חלשים ופוגעת ביכולתנו לפעול ולקדם את ענייננו. אנו זקוקים לעיניים ואוזניים שיזהו נקודות תורפה הפוגעות בנו, לידיים שיפעלו על מנת לתקן, ויותר מכל אנו זקוקים לפה שישמיע את הקול הצלול והאמיתי שאנו מביאים, שיגיע לכל בית חרדי, שייצג בגאון את דרכנו ואת מה שאנו מאמינים בו הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
התארגנות כזו יכולה לשאת אופי של פדרציה בו ישבו נציגים של ארגונים שונים העוסקים במלאכה, יזהו צרכים ויתאמו דרכים להשגתם, וידבררו את הערכים והאידיאולוגיות שהיינו רוצים לקדם. התארגנות כזו לא מהווה קריאה להפרדות, אלא לאיחוד כוחות שיאפשר להשפיע מבפנים ולהביא את עצמנו ואת החברה החרדית כולה למקומות טובים יותר.
צו השעה איננו מיתוג. צו השעה הוא התארגנות.
תגובות