איש לרעהו

מה המסקנות שאפשר להסיק מפורים לכל השנה?! הניה שוורץ, יועצת זוגית ומטפלת בCBT, עיתונאית ועורכת מגזין 'בתוך המשפחה' בטור מבודח ומעורר מחשבה
תחפושות (צילום: ויקיפדיה)

איזה מזל שפורים מתקרב.

לא יודעת איך אצלכם אבל אצלנו יש אנשים שצריך ממש לנחש לאן הם שייכים ומי הם היו לפני שהם החליטו להיות אחרים. אם נכנס אלינו הביתה חסיד הוא לא מוכרח להיות כזה, יש לו אמנם תלבושת אותנטית אבל יכול להיות שזה רק לפורים, כי אתמול הוא בכלל היה ליטאי ויחזור להיות כזה גם מחרתיים, אבל היום בשביל הכיף הוא חסיד. דקה אחריו נוקש בדלת אברך משי אחר, אני תוהה אם הוא עצניק או יתדניק כי מה לעשות ממקומי אני לא ממש יודעת את ההבדלים, ואז הוא פותח את הפה ומסתבר מיד שהוא בכלל ירושלמי מהזן של מאה שערים וסביבותיה והוא היה באזור לאסוף כסף למייסעדס דשם. הוא מעולם לא התפלל בנוסח אשכנז וגם כנראה לא מכיר את הנוסח בכלל, עכשיו הוא מחופש וזה ממש מתאים לו. מישהו מציע לו להישאר בתלבושת הזו שבטח גם הרבה פחות מורכבת ומסובכת ללבישה והוא צוחק ומקבל את הרעיון באהבה והבנה, ואיזה ילד שואל בצד אם הוא לא נעלב כי הרי במקומותינו יש הפרדה מלאה, ולעבור מלהיות ליטאי לחסיד או מירושלמי לספרדי – עלול להתפרש כמו הצעה לעבוד מדאעש לאל קעידא או להיפך. כלומר משהו ממש קיצוני ולא יעשה…

והשאלה 'מדוע זה כך' היא שאלה שמותר לשאול כל השנה. מדוע רק בפורים הכל מתקבל ולגיטימי ונעים כל כך. למה זה קורה לנו, שכולנו, אבל ממש כולנו, כל אחד מאיתנו באשר הוא גר, בארץ או בכל נקודה אחרת על הגלובוס, יש לנו את אותו רצון במדויק, ממש מדויק לא פחות ולא יותר: לעשות רצון אבינו שבשמים.

תחפושות (צילום: ויקיפדיה)

תחפושות (צילום: ויקיפדיה)

מובן מאליו שיש כאלו שמצליחים במשימה במלואה ויש כאלו שקצת פחות, יש גם את אלו שקצת יותר פחות, אבל זה לא משום שהם לא רוצים אלא משום שיש אי אלו מהמורות בדרך וכולנו עוברים ניסיונות לא קלים שמקשים עלינו לעשות את המשימה הזו לפרטי פרטיה ולכל דקדוקיה בשלמות הראויה, וגם בזה יש לנו אחווה ושוויון מלא, כי רובינו דרובינו לא עושים את המשימה כמו שצריך, ואף אחד לא יכול להתפאר שההצלחה בכיסו ולכן הוא יכול אם לא להתהדר על החוג האחר, לפחות לנוח על זרי הדפנה שלו.

לא. כולנו רוצים, כולנו מנסים וכולנו מצליחים פה ונכשלים שם.

אז איך זה שלמרות שיש לנו מטרה זהה לחלוטין, לא דומה אלא זהה, יוצא שאנחנו מתפרדים לנו לפירורים ולכל שני יהודים יש שלוש דעות  והן נחרצות  ומושלמות ונכונות כל כך ששווה ללכת בשבילם מכות…

לפני כמה עשורים היתה מחלוקת קשה בציבור החרדי. זה נשמע קצת מצחיק היום וכמו סערה לא חשובה בביצה נשכחת, אבל אז מדובר היה בטילטול העולם החרדי. הבד"ץ 'קהל מחזיקי הדת' של בעלז נפתח למורת רוחם של חוגים ירושלמים בראשות העדה החרדית, שעד אז בעלז היתה חלק בלתי נפרד מהם. העולם החרדי נחצה באופן ברור: היה את הצד שמאכלים עם חותמת חדשה עלו על שולחנם ואחרים שהחותמת הזו מבחינתם אמרה טרף (ובהגייה מדוברת: טריייף! טית בשווא ריש בפתח) ובדיוק אז התארחנו אנו, חסידי גור, האוכלים את הבד"ץ הזה לתיאבון אצל גיסינו בניו יורק, סאטמרים בוערים  המוכנים להתאבד על קדושת הייחודיות של בד"ץ העדה.

באנו בחשש גדול. במשפחה שלי בארץ מעולם ב"ה לא היתה מחלוקת. הכל היה מוסכם ונעים ושקט ומכבד. זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי קרוב מאד למקום שיש בו מחלוקת עמוקה והתלהמות יצרים (בזמנו הלכו בשכונת גאולה שבירושלים מכות על כך) לא הבאנו איתנו מוצרי מזון של בעלז, אבל כולם ידעו שאצלנו זה סוג של גלאט, וכבר היינו שייכים לא למחנה הנכון (שלא לומר שזה הפך אותנו גם לציייויינים (ציונים) אבל לא היה לנו מקום אחר ללכת אליו. והרי זו המשפחה שלנו אז נצטרך איכשהו לריב ולגמור עם זה…

מצחיק אותי לחשוב שחששנו. התקבלנו בחיבוק חם ואוהב. הנושא הקריטי לא עלה כל עוד הילדים היו בסביבה (גם מארחינו פחדו שמשהו באווירה יתלהם ויהיו מחזות לא נעימים לעיניים רכות…) ואחר כך על הפיצוחים והפירות ושאר כיבודי אחר הסעודה דיברנו על מה שקורה ולמה.

בכבוד, בקבלה, באכפתיות, באמפתיה, באחדות וברעות…

לאמור, יש לנו חילוקי דעות. כל אחד מאיתנו חושב אחרת בצורה קיצונית – אבל אנחנו מכבדים זה את זה כבני אדם שלכל אחד יש את המחשבה והרצון שלא לדבר על השקפה ורב שמנחים אותו.

וזהו.

הייתי אז צעירונת שרק יצאה לעולם והתפעמתי. כל החששות נמוגו, כל המחשבות של מה יהיה  ואיך אפשר כך נקברו מאז סופית.

כי הבנתי שאפשר, ואין מה לחשוש ש'מה יהיה'  – כי יהיה מצוין. איש באמונתו יחיה ונמשיך לחייך אחד אל השני באהבה אחווה שלום ורעות, ונשמח אחד עם השני גם אם לא נסכים על שום דבר כמעט.

וכך ב"ה עד היום. כשאני הולכת לקנות באיטליז הקבוע שלנו בשר ואני מבקשת של העדה החרדית יודעים שם שיש לי אורחים מחו"ל שאוכלים רק את זה, וכשהם באים לכאן אני לא מציעה להם אף פעם לנסוע לכותל שכן הוא מוחזק על ידי הציונים, ואני, שלא מבינה איך אפשר להיות כאן בלי ללכת לכותל מכבדת את הדעה הזו גם אם לא מסכימה איתה, ומלווה אותם לקברים בטבריה ולא לירושלים.

וזה בסדר גמור.

ואז אני פותחת עיתון ומגלה שלא אצל כולם זה ככה. ואני שואלת למה?

ומקווה שלפחות בפורים כשאי אפשר לדעת באמת מי נכנס אליך הביתה ומי יוצא, נבין כמה זה נעים כשיש קבלה מוחלטת של האחר והשונה, ולא משנה אם הוא לבוש עם חולצה משובצת ומכנסיים כחולים או שמונה בגדים בשחור ולבן. אם הוא קורא את יתד או את הפלס את המודיע או את המבשר.

ובלבד שיכוונו את ליבם לשמיים.

 

 

תגובות

השאר תגובה