במסגרת שאיפתנו לחתור לבנין ושיפור המסגרות, עולה לעיתים קרובות טענה שיש בה הרבה מן הצדק וראוי להתייחס אליה ולדון בה בכובד ראש. לא לסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחרינא, הלכה זו מהלכות בית הכנסת נאמרה בגמרא בבא בתרא דף ד, אל תסתור כל עוד לא בנית את התחליף שמא תיוותר ללא בנין, החשש הזה מפני עסקת חליפין שלא תסתיים נכון הוא לגבי כל שינוי שאדם מבקש לעשות. טוענים הטוענים: ביקורת על המערכות גם אם צודקת ונכונה, זהו עיסוק בסתירה, בקריאת תיגר, התוצאה המיידית היא ערעור הקיים, את המודל המתבקש עדיין אין בהישג יד, זהו סיכון גדול מידי, כלום לא עדיף לעסוק בבניה? בכל חברה ובכל זמן יש מה לשפר, לעולם לא עומדת הביקורת דומם, ליקויים ונקודות תורפה הם לחם חוקו של המין האנושי מעצם בריאתו, יתירה על זאת- זו תכלית האדם, לתקן לשפר ולהשלים את עצמו ואת סביבתו. עם זאת, אין בני אנוש מן השורה רגילים לעסוק דרך קבע בבעיות החברה בה הם חיים, ודאי שאין הם מציבים את השאיפה לשינוי בראש סדר יומם, אדם באשר הוא חי ופועל במסגרת הנורמות של סביבתו, שינויים ויוזמות מקיפות הם נחלתם של אמביציונרים כרוניים, כאשר אנו מעוניים לגרום לידידינו להחלץ חושים עלינו להעמיד דברים על חומרתם? כאשר מתברר לאדם כי אין השינוי המצופה ממנו להשתתף בו בגדר מותרות, שאין הוא יכול לנוח על זרי הדפנה ולהתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, כאשר מכיר הוא כי אבדה דרכו, יתגבר כארי להציל את נפשו ואת נפש בני ביתו. אם ביקשנו לומר לדבק טוב הוא, לחזקהו במסמרים לא ימוט, עלינו לעמוד על גודל הצורך, על חומר הנושא כי בנפשנו הוא, לא שיפור ושכלול אנו מבקשים, בניה ושיקום הם הנדרשים כעת. יש תכנית בניה, אך ראשית יש להבין מה חסר, למה נחוצה התכנית ומה עלול להיות אם לא נחלץ חושים.
תגובות