אי אפשר לחיות בארץ הזו בלי להיות מעורבת בגדול או בקטן, בחוג המשפחה או החברות הכללי ולפעמים במפגשים יותר יעודיים של נשים חושבות, מחפשות הכרה/דרך/שינוי/ יכולת התבטאות. אני די עוקבת ודי מעורבת, גם אם לא עולה על באריקדות ובעיקר מנסה לקחת מהחלק הפוליטי האקטואלי הציבורי אל החיים הפרטיים שלנו כאן ועכשיו גם אחרי שיגמרו הבחירות וגם אחרי שבציבוריות הישראלית יעבירו דף.
החלק הפוליטי שלי ידוע וברור ומאז ומעולם לא הסתרתי אותו: כחסידת גור אני אצביע מה שיורה האדמ"ור שליט"א מגור להצביע ולא משנה בכלל מה אני חושבת על מי ולמה. אני אלך לקלפי כמו שעשיתי בכל הפעמים הקודמות במטרה אחת: לקיים מצווה שאומרת שיש לעשות ככל אשר יורוך, ואפילו יאמרו שמאל זה ימין וכו. וכשאני מכניסה למעטפה את הפתק הרגיל שמעולם לא החלפתי באחר, אני אומרת 'לשם יחוד' כמו שאומרים כשעושים מצווה וזהו. בלי המנוע הזה לא הייתי טורחת להחליף את נעלי הבית שלי בנעלים נורמלית או את המטפחת בפאה כדי לצאת להצביע.
אז עד כאן החלק הפוליטי המעשי שלי, אבל לחשוב פוליטית חשוב ולא רק על פוליטיקה אלא על כל מה שקורה כאן בארץ מסביב, ואם למדתי משהו מאד מאד מאד חשוב בתקופה האחרונה הוא במשפט אחד: אסור, ממש אסור לדחוק מישהו ממש ממש לפינה. בוודאי שאסור לדרוך על גופתו הזרוקה או לירוק עליו ולא מטעמי אהבת אדם או חסד או כל מיני מילים יפות אלא מטעמי הישרדות עצמית, כדאיות, אנוכיות וענינים פשוטים ומובנים כחישובי משתלם או לא משתלם.
אני זוכרת את הרגע בו הבנתי ששולה זקן המזכירה הנאמנה של אולמרט, זו שהיתה מוכנה להשכב על הגדר בשבילו ולספוג עבורו את כל כתבי האישום – כבר לא, הרגע בו הבנתי שהוא נשארה על דוכן העדם לא רק לבדה אלא נעלבת, נזופה, פגועה. אני לא ממש מבינה בפלילים אבל אני בהחלט מבינה בבני אדם, אמרתי אז לסובבים אותי: זה סופו של אולמרט..
הם צחקו.
הוא יצא נקי וצח מכל כך הרבה משפטים, מכל כך הרבה הסתבכויות, למה בדיוק בנקודה זו אני, החפה מכל ידע משפטי, מכל הבנה של תהליך הצדק או העדרו הנעשה כאן, איך אני ההדיוטית יכולה לקבוע בצורה הכי נחרצת שאפשר, שכאן, בנקודה זו מתחיל סופו של האיש הזה, ומכאן דרכו הולכת להידרדר לעברי פי פחת.
על מה בדיוק ביססתי את העמדה הכל כך בוטחת שלי.
לפעמים אין טעם לענות. "חכו ותראו". אמרתי בשלווה ואכן כולם רואים ויודעים איך זה נראה היום.
זה בדיוק מה שאמרתי כשקראתי כי אלי ישי נדרש לחתום על מסמך ובו סעיפים שונים כדי להיות במקום שני ברשימת שס. מכל הסעיפים לא הקפיץ אותי אלא האחד: הסעיף שאומר שעליו להראיין רק באישור ויש עליו סנקציה של מכתב פיטורים שתופעל כשמישהו יחשוב שהוא לא עומד בתנאים.
אני לא מכירה את אלי ישי וגם לא את אריה דרעי אין לי שיג ושיח עימם כבני אדם או כפוליטיקאים ולא היה לי שום מושג, מעבר למה שיודע כל העולם על מערכת היחסים בין הקודקודים בש"ס, איך ולמה נכתב כל המכתב הזה ומי עמד מאחוריו.
אבל כשקראתי את הסעיף הזה אמרתי למי שהיה בקרבתי שזה הסוף של שס, מכאן תהיה הידרדרות קשה ומביכה, והלוואי הלוואי ניתנת לעצירה ולתיקון.
אז צחקו עלי. מה אני כבר מבינה בפוליטיקה בכלל ובפוליטיקה הפנימית של שס בפרט?
אני באמת אולי לא מבינה גדולה בפוליטיקה אבל אני מבינה באנשים.
אי אפשר לקחת מי שהיה בראש כל כך הרבה שנים, מישהו שמרגיש שהמקום נלקח ממנו, ולא רק לקחת את המקום הזה אלא גם להשפיל אותו קבל עם ועדה, להכריח אותו לחתום על מכתב שמראש מפיל אותו בפח כמו ילד בן שלוש (ומנוזל, כמו שאומרת צפון קוריאה על הנשיא אובמה…) שלא מבין כלום מחייו. אי אפשר לקחת מי שעמד בראש האימפריה ולהפוך אותו לסמרטוט מצולם.
אנשים לא יכולים לעמוד בהשפלה כזו! פשוט לא יכולים! והם יעשו הכל כדי לצאת מהפינה אליה דחקו אותם בצורה כואבת כל כך ופומבית, משהו מסוג זריקה/ דריכה/מעיכה וגם יריקה או כמאמר הפתגם 'אבן אחרי הנופל'.
תשכחו רגע מדעי וישר מאולמרט וזקן. תחשבו עליכם ביומיום. על הבוס ועל העובד, על השכנים שיש להם מחלוקת באשר לבניה, על החברים שלא רואים עין בעין את התנהלות הועד השכונתי, את המחלוקת בין שתי המכולות באותו רחוב. תחשבו על חיי החברה שלכם, על הפרטי הקטן ועל הציבור הנרחב. ותדאגו פשוט לא-לעשות-את-זה.
זה לקח טוב לחיים לא רק הפוליטיים אלא האנושיים, אל תעשו משהו שיכריח את הצד השני להתנהג בצורה לא ראלית, לא חכמה ולא תמיד ממש עוזרת, אבל כמעט בלתי נמנעת כי הוא פגוע עד עמקי נשמתו ויותר מכך.
כי הוא אולי נפגע אבל בפועל מי שיפסיד יהיה רק אתם.
תגובות