השיחה הדמיונית הזו היא בעצם סוג של התלבטות פנימית שעוברת על רבים מאיתנו. מצד אחד די ברור לנו שקוד הלבוש יש בו אלמנט חשוב בשמירה על הצביון החברתי/דתי שלנו. אין חולק על כך שאחד המחסומים המשמעותיים ששומרים על החברה החרדית נמצא בקוד הלבוש המיוחד והסמלי.
לא צריך ללכת רחוק ולדבר על צבא ה' ועל מדים כמו לחיילים וכו'. אבל בהחלט ישנו היגיון בשמירת מודל לבוש ייחודי כשמירה על הצביון. גם מצוות ציצית האמורה בתורה, מלבד סיבות אחרות, טומנת בחובה את רעיון קוד הלבוש הנזכר. זהו בעצם התוכן הפנימי של הזכירה – ביטוי חיצוני לשייכות דתית. מצד שני, לא מסתבר שדבר אלמנטרי כמו ללבוש סנדלים בקיץ יהפוך להיות מגדיר אם אתה בפנים או בחוץ.
וכאן אנחנו מגיעי לנקודה האמיתית – בעיית המינון. כי כפי שהתחלנו, העיקרון מקובל על כולם , אבל לקחת עיקרון שהוא מרכיב מסויים במעטפת כולה ולהפוך אותו למשהו שכל סטיה ממנו היא העברה על דת, זה דבר שלא מתקבל על הדעת.
הסיבה לחשש הגדול משינויים כמו – 'קוד הלבוש', נעוצה בפחד עמוק שקיים בנו כחברה, מכך שפרצה קטנה תוביל לפרצה נוספת, שתגרור אחריה כדור שלג שאחריתו מי ישורנו. ההנחה הזו מבוססת על הבנה שבעצם אין לנו תשתית חברתית מספיק חזקה בפני עצמה ומשכך מה שנשאר זה לשמור על גדר התיל מכל משמר.
האמת העובדתית גם היא נמצאת איפשהו באמצע. לומר שאין תשתית מספקת בהוויה החרדית היא אמירה לא נכונה בעליל. אין חברה בעלת תוכן פנימי תרבותי ודתי כמו החברה החרדית, אך יחד עם זאת, מכיוון שאנו מתבססים על מודל של מחוייבות דתית גבוהה התשתית הזו אינה מספיקה וצריך לתת לה ביטוי יותר קהילתי ומלכד.
מכאן השאלה הנשאלת היא האם אין דרך אחרת לשמר את אותם מרכיבים חיוניים שאנו כה חפצים ביקרם? משהו שייתן מענה לצורך שלנו במשהו מאחד, ישמור על נפש עוללינו, ויחד עם זאת לא יעיק עלינו את חיינו ?
נראה כי הפתרון הזה קיים במודל שהתחלנו לבחון במאמר הקודם (לדמותה של קהילה): הקמת מערכת קהילתית חדשה. בריאה יותר, ונכונה יותר.
אפשר אף לומר ש"הקהילה" – היא הבעיה , ו"הקהילה" היא הפתרון. כל חלאותיה ומכאוביה של חברתינו מופנים אל דברים שמקורם בהגדרת הקהילה, אך גם כל הפתרונות מופנים אליה.
הקמת מודל קהילתי נבון ומושכל שיגובש בקבוצות קטנות יעניק מסגרת תומכת מחד ומחייבת מאידך עבור חבריה, ותיצור מחוייבות חברתית אמיתית ביחד עם יכולת שיוך מספקת שתמנע נפילה החוצה. המודל הזה יתבסס על ערכים נכונים וימנע מתיוג וסטיגמות, יקבל אליו את כל הבאים בשער המחנה, חרדים מבטן כחוזרים בתשובה. התוואי הקהילתי יהיה מורכב מחומר שונה, לא סטיגמות אלא מעטפת. מגוננת אך גם מחייבת , כזו שתשמור על החוסן הפנימי של אנשיה ועל מחויבותם לערכיה.
בעולם של קהילות אלו, גם אם נחרוג מעט מקוד הלבוש הקיים, ונרשה לעצמינו ללכת עם סנדלים במקום נעליים, או לוותר על החליפה בימים של חום, לא נאבד את שייכותינו החברתית, ונמשיך לשמור על הלכידות הדתית הכל כך חשובה לנו.
תגובות