אני מבקש להתחיל לנתח בשורות הבאות את תופעת הנשירה של בני ובנות נוער חרדים ממוסדות הלימוד המקובלים ומהמסגרות הקהילתיות השונות, תופעה שאין חולק על כך שהיקפה כיום רחב הרבה יותר משהיה בעבר. מכיוון שצר המקום מהכיל ניתוח רחב של הבעיה, שורשיה, והצעות לפתרונה, אקווה להמשיך לכתוב בנושא זה בגיליונות הבאים. בגיליון זה, אם כן, אכתוב ראשי פרקים לדיון.
מהי נשירה? במקרה שלנו, המקרה החרדי, לנשירה שני צדדים: דתית וסוציולוגית. נער נושר הוא בדרך כלל מי שהתרחק ממסורת אבותיו, הן מצד יראת השמים שלהם ודתיותם, והן מצד המסורת החברתית שלהם – ענייני לבוש, מקום מגורים, בילויים וכו'. השאלה הנשאלת היא האם הדברים כרוכים זה בזה בהכרח, אם לא תתכן נשירה שהיא דתית בלבד או חברתית בלבד?
מה מגדיר נער חרדי כנושר? בדרך כלל הסביבה מפרשת את אורחו ורבעו של הנושר ככזה, ומלווה אותו בפרשנותה אל מחוץ לגדר הקהילה. חשוב להפריד בין יציאה בשאלה, שהיא מאורע חד פעמי דרמטי (שרק לעיתים רחוקות מקדים אותו תהליך של נשירה) לבין נשירה "סתם", שהיא תהליך. אין גם הכרח שבסופו של התהליך ינתק הנושר את אחרון הקשרים שלו עם העולם הישן. הוא פשוט יכול להישאר שנים ארוכות בסטטוס הזה, של נושר, או שבבניק, או לץ, או בכל שם אחר מקובל.
מה עושה בחייו נער כזה, בן טובים או בן רעים, שחיי הישיבה התובעניים היו עליו לטורח? במה הוא ממלא את חייו? במקרה הטוב בעבודות דחק מזדמנות או בלימודים חלקיים. במקרה הפחות טוב, בשוטטות ובאפס מעשה. במקרה הגרוע הוא מתדרדר לפלילים, לחבורות רחוב עברייניות ולשאר מרעין בישין.
מה הם היקפי התופעה? במונחים ארציים, הכוללים את הפריפריה החרדית של הערים החדשות והקריות החרדיות בצפון ובדרום, אפשר לדבר על עשרות אחוזים של נשירה. אנשים המכירים את התחום מקרוב מדברים על אלפי נערים ונערות חרדיים ללא מסגרת חינוכית כלשהי, ברמות שונות של נשירה.
לשני ההיבטים שהוזכרו למעלה, הדתי והחברתי, נוסף היבט חשוב לא פחות: אנושי. נער או נערה נושרים ללא מסגרת לימודית ובתהליך התרחקות מקהילתם ומשפחתם מצויים בדרך כלל במצב אישי לא פשוט. לא נדיר לשמוע נערים כאלה מדברים על מחשבות התאבדות. גם אם אלה ביטויים קיצוניים הם יכולים ללמד משהו על הכלל. התפיסה של מי שנמצא בתוך המחנה את מי שמגרד את גבולותיו היא בדרך כלל שלילית בלבד, ללא שום אמפתיה. חושבים עליהם כפורעים, כמאיימים על הסדר המקובל (בענייני חינוך ויציאה לעבודה וקשרים עם בני המין השני שלא למטרת נישואין וכו'), כמטרד. שוכחים שחייהם אינם חיים, שהחברה לא נתנה להם שום כלים להתמודד בדרכם החדשה, שאין להם שום עתיד כלכלי (שמובטח באופן כלשהו לאברכי הכוללים, למי שהולך בתלם, מן הצד האחד, ולחילוניים בוגרי חינוך כללי מן הצד השני. רק הם קרחים מכאן ומכאן). ושוכחים שקשה מאוד להאשים נער צעיר בבחירותיו אפילו הן שגויות, ובלתי אפשרי ממש להתייחס אליו כאל רשע, ולו בגלל שיש די והותר רשע בחברה הנורמטיבית כביכול, רשע שלעיתים נער תם רואה ברור יותר ובתיעוב רב יותר מהוריו ומחנכיו. בכל מקרה צריך לשקוד על תקנת מי שהחינוך שהוענק להם על ידינו לא מילא את מטרותיו.
יהא אשר יהא השיעור המדויק של הנושרים ממש, אלה שקמו ועזבו את הישיבה או הסמינר, יש לזכור שהסיפור לא נגמר בזה. לאלה היה אומץ, בתוך המסגרות יושבים בשיעור ניכר עוד תלמידים רבים בנשירה סמויה – הם יושבים בשיעורים או בסדרים הארוכים בעיניים כבויות, מתקשים לקום בבוקר ומתעמתים שנים עם מחנכיהם. כל מי שלמד בישיבה יסכים ודאי לתיאור הזה, של שוליים של כעשרה אחוז נושרים בתוך הישיבה. לא נשירה פורמלית, אבל נשירה ממש (שתמשיך אגב ללוות אותם עשרות שנים. הם יתחתנו וימשיכו לנשור גם בכולל פנימה, על ספלי תה רותחים).
זר שהיה מביט על התופעה המתוארת כאן מבחוץ היה ודאי חושב שהיא מטופלת בכל האמצעים, בדרגים הגבוהים ביותר של הנהגת הציבור. למרבה הצער אין זה כך. אמנם היו קיימות בשנים האחרונות פה ושם יוזמות פרטיות של אנשים טובים לדאוג לפתרונות נקודתיים (בשכונה או עיר מסוימת) לנוער הזה, אך למיטב ידיעתי חשיבה מעמיקה ומחייבת והבנה שעל הפתרון להיות יסודי, מן השורש, הם דברים שמתפתחים רק לאחרונה. זהו רקע כללי לדיון, אי"ה בגיליונות הקרובים אדון בנקודות הבאות:
מהו הגורם המכריע בנשירה, דתי או חברתי?
האם אפשר לחשוב על כך שאובייקטיבית קשה לנער בימינו לעמוד בכל הדרישות הדתיות בגלל פיתויי הרחוב וכו', או שהגורם העיקרי הוא חברתי, כלומר הנשירה מתחילה מהחברה, מהחרדיות על כל מה שהיא מסמלת, ואחר כך כפועל יוצא גם ממידת המחויבות לתורה ויראת השמים הנהוגות בחרדיות? דרושה הפרדה בין כמה סוגים של נשירה: על רקע אינטלקטואלי (מיעוט); רקע סוציו אקונומי – חיי דלות חומרית ורוחניתשממאיסים את התורה ושומריה (או בסדר הפוך) על הנער/ה; ונשירה 'סתם', כמו זו שממלאת שוליים של כל חברה: נערים הסובלים מבעיות לימודיות אובייקטיביות כקשיי קשב וריכוז, נערים מבתים הרוסים, וכיו"ב. דרושה גם, כמובן, הבחנה בין נשירת בנים מחיי הישיבה אל 'העולם' לנשירת בנות מחיי המשפחה החוצה. אציע גם כמה דוגמאות של פתרונות שנוסו, וקוים לפתרון לפי עניות דעתי.
תגובות