סערה פקדה את קהילתי לאחרונה – קהילה תורנית באחד מערי הספר במדינתנו הקטנה. הדבר ארע בעצרת התפילה, אחת מאותן עצרות תפילה עירוניות, שהתרחשו להן בעקבות המצב הקשה בארץ הקודש, והלחימה בדרום. אל העצרת הוזמן לא אחר מאשר רב קהילת ה'מזרחי' בעיר. העצרת ביסודה היתה עצרת תפילה, אלא שהוכנס אליה סמן נוסף – סמן האחדות. לעצרת זו נקראו לדגל כל גווני היהדות האורתודוכסית בעיר- בני אשכנז החרדים (הארוע התקיים בבית הכנסת שלהם), בני ספרד החרדים, ובני המזרחי. ולא זו בלבד, אלא שהוזמן אותו רב, לשאת דברי תורה וחיזוק בעקבות המצב.
מיד קמו בקול זעקה, קול קורא, הכיצד, היתכן, שיבוא ראשם של הלאומיים, וינאם מעל הבמה הקדושה, של היכל התפילה החרדי. היתכן שאדם שחולק על השקפותינו, על דרכנו, יזכה ללמד תורה בבית מדרשינו?
ננסה לבחון את הטענה. כל אחד יסכים שיש לתת במה גם לאדם שאוחז בדעות קצת שונות מדעותיו. למשל יתכן שיכבדו מגיד מישרים מודרני בבימ"ד יותר אדוק, וכן להפך. דרשן חסידי כבר התכבד לדרוש לפני קהל עדתינו. למרות שיש ביננו לבינו חילוקי דעות, ניתן לתת במה לאדם שלא חושב כמותינו בכל התחומים. מצד שני, לא ניתן במה לאדם חילוני וכדו'. אז מה הגבול, מה הגדר?
יכולנו לומר שהדבר תלוי אם בעיקרים וביסודות הוא מסכים איתנו. אם הוא הולך לאותו כיוון. אם "בגדול" וב"עיקר" אנחנו הולכים לאותו כיוון, אז למרות שלדעתינו הוא טועה בחלק מהנהגותיו, ואנחנו חולקים על דרכו, עדיין ניתן לו לדבר. היסודות הם הקובעים אם הדמות היא שלילית או חיובית, ולא הפרטים. רק כעת צריך להגדיר מה נקרא 'עיקר' ומה 'פרט'. מה חשוב אולי, אבל לא עיקרי.
ולמה ככה נהוג עלמא? מכיוון שכשם שפרצופיהם שונים דעותיהם וכו', וממילא כסברת עד אחד באיסורין, לא נתקשר איש עם רעהו, ואיך נשמע דעה שונה, ואולי נלמד ממנה, ולכן נהגו ככה.
וכעת לענינינו- יבואו ויגידו, אין לך שלילי מאלו, שמהווים דרך חילופית ליראי ה', ומלאים בקלקולים, ואנחנו חולקים עליהם בדברים יסודיים.
אם כן, נחזי אנן, הרי גם הדרך החסידית למשל, או החרדית – ספרדית, יתכן שתגרום לקלקולים, ואולי גם גורמת, לדעת אותם מוחים. בין בעניני אמונה, ובין בהנהגה מעשית. אך היא נחשבת "מקובלת". למה? מה החילוק?
נראה שההגדרה של "שלילי" או "חיובי" נמדדת לצערינו בקהילתיות. השתיכות לקהילה. אנחנו מגדירים את עצמינו בחלוקה פוליטית. היות והחסיד נכלל בה, ומצביע למפלגתינו, נכבד אותו בנאום. כנ"ל הספרדי חרדי. הוא חרדי. יהיו כאלה שיבררו לעצמם את הקהילה הקרובה אליהם יותר, אבל מאידך- גם הם, יכבדו את כל המיתקרי "ליטאי" לדבר ולנאום.
"חבר אני לכל אשר יראוך" אמר הנביא. ההגדרה של יהודי צריכה להיות מורכבת מעיקר אחד- יהדות ויראת שמים.
גם אדם שאינו נמנה על קהילתו, אבל בכנות ובאמת חותר לעשות רצון ה', לפי הבנתו, הוא חברי. יתכן שאחלוק עליו, ואסביר שמזיק לעצמו ולאחרים, ואלחם נגדו, אבל אנהג איתו בכבוד. (כעין ב"ש וב"ה שסברו שאלו נושאים עריות, (גילוי עריות!) ובכל זאת נהגו כבוד וכו'.)
הגם שיש במזרחי בעיות (ואולי, ח"ו, גם בציבור שלנו…) ציבור זה בכיוון התחזקות בשנים אחרונות, ורוצה להתחבר לציבור החרדי, במיוחד אחרי ההתנתקות והמגמה האנטי דתית, כמו שראינו בבחירות האחרונות, ובמיוחד התורניים שבהם, שבמקרים רבים אפילו מחו על התנהלות הבית היהודי בענין הגיוס. ממילא ודאי שראוי להתחבר עם היראים שבהם.
הרי ביסוד יש הסכמה ביננו- ה' , התורה, והשו"ע. גם אם יש חילוקים, הם בעיקר בנושאים פוליטיים. (הקלקולים בדרך של יראת שמים הם בכיוון התחזקות, וגם אלה שלא, ישנם חלקים בציבור שלנו שלוקים באותם ענינים, ועדיין נחשבים "משלנו").
לכל זה יש להוסיף תופעה מעניינת וחשובה- הציבור הרחב, שלא מוגדר בקהילה ברורה, מתעורר לזהות את עצמו בהגדרה בסיסית זו, יותר מכל שייכות קהילתית- "אשר יראוך", והאחדות שהיתה בכנס עוררה בו קידוש ה'. הדבר היה ניכר בתגובות הקהל שהיה נוכח. כמובן שיש לנהוג בתוכחה מגולה, ולומר דעתינו ברמה, וגם ביקורת (ולא תזיק גם ביקורת עצמית לפעמים), אבל הזכות לדבר ולדרוש צריכה להינתן גם לאדם עם דעה שונה, וכמו שנוהגים כלפי ציבורים חרדיים שחושבים אחרת מאיתנו.
עיקר הפגם שגורם לכל זה היא בעיית הזהות האישית שלנו. ההגדרה העצמית של כל אחד מאיתנו היא בעיקר קהילתית. אנחנו מוגדרים לפי הלבוש והסוס, ולא לפי מהות. אולי מצורפת לזה חבילה מסוימת של דעות ומחשבות, אבל גם זה לא תמיד מתאים בכל הציבור. נמצא שההגדרה היא חיצונית ולא מהותית, לפי היראה.
וזה לכאורה כל הענין של שנאת חינם, שמוגדרים על ידי הגדרה של קהילה והשתיכות מפלגתית, ומי שלא "משלנו" לא כשר, (כידוע מהנצי"ב בהקדמה), ולא של עם אחד, בעל פנים רבות. ונראה לי שזה מה שמודגש ומתעורר בכל המלחמה האחרונה, דווקא אחדות בין כל שכבות העם, והדגשת האיחוד והאחווה. ודווקא כשעם ישראל עובר שיעור כזה מאלף באחדות, באים אנשי הקהילות ומנסים לטשטש את העיקר המחבר- גוי אחד בארץ.
בשולי הדברים אומר שלדעתי האחדות ראוי לה שתהיה לא רק בעת צרה, או בעת רווח פוליטי, שהרי היא אז כדבר שמהשפה ולחוץ, ושימוש לצורך, או כסגולה לישועה בעת צרה, אלא היא צריכה להיות דרך של ממש, שצריכה לתפוס צורה אולי של מסגרות לימוד משותף, אולי פרויקטים משותפים לקירוב רחוקים, וכדו', בצורה שממש תרומם את הציבור המתחזק שעומד מבחוץ על הקהילות, ומחכה לראות אחדות אמיתית ומהותית שכזו, ולא רק לצורך או לעת צרה, למרות שגם בזה יש משום התקדמות יפה לכיוון חיובי.
צריך לומר שדרך הזו של שלילת במה מכל מי שלא חושב כמוך במאת האחוזים, היא לא מדרך החכמים כלל, ובכלל אדם צריך לשמוע ולאהוב התוכחות, ולשמוע ביקורת גם על עצמו, ועל הציבור שלו, וזה כל הענין של תענית, לתת לב לתיקון דרכי הציבור. החשש לתת במה לאדם כזה נובע מהחשש לשנות משהו, חשש לתקן דרכיו. והגרוע ביותר- מהרצון לשלוט על אחרים בקלות.
"ממהוגנים שבהם אתה למד".
תגובות