בתקופה האחרונה הולך ומתבהר אצלי יותר ויתר כי שורש צרותינו הרוחניות והגשמיות הוא החסרון של חיים יהודיים, של תרבות ישראלית תורנית. שלטון הרשע ואף כל העקות החברתיות אשר תחתם אנו נאנקים סיבתם היא ההעדר תרבות משלנו וההזדקקות לתרבות הזרה, מן העבר ומן ההוה.
לכן רק רציתי לבאר את הצורך הזה. אין מטרת הדברים כאן מחקר על תרבויות, אלא ראשי פרקים הנצרכים להבנת צורכנו בחיים ישראליים.
א. "תרבות"
"תרבות" קורא אני את הווי החיים של החברה הכולל בתוכו את כל ענפי החיים , כגון חיי חברה ומשפחה וכו'. אמנם נוסף על התרבות המוגדרת יש גם את סגנון ההופעה הלבוש הדיבור וכו' אשר הוא תוצאה של החינוך, התרבות, בתוכה גדל האדם.
שורשי התרבות הם הערכים התרבותים מהם נולדת התרבות כי שוני התרבויות נעוץ ביסודות השונים מהם מורכבת החברה.
א"כ תרבות היא צורות הנהגת החיים על תחומיהם השונים, שורש התרבות הוא הערכים עליהם מושתתת התרבות, התוצר של התרבות הוא האופי של החברה, המתגלה בכל תנועה ודיבור של אישיה.
עלינו לברר כעת: א. מהם הסיבות להיווצרות תרבויות שונות. ב. מהם ענפי החיים המרכזיים אשר בהם מצויה התרבות. ג. לראות כיצד משפיעים הערכים התרבותים על הווי החיים.
היסוד של התרבות הוא היסוד אשר משתף את החברה. היינו כל איגוד חברתי יש סיבה המשתפת אותו. הסיבות הנפוצות הם: גזע או חבל ארץ משותף. או אידאה המאגדת סיבבה את מאמיניה.
הסיבה הראשונה יוצרת את האומות הסיבה השניה יוצרת בד"כ כתות נפרדות.
עכ"פ הסיבה המאגדת היא יוצרת את הערכים של התרבות, היא יוצרת את "האידיאה התרבותית" אשר ממנה נולדת צורת החיים.
כגון: גזע בעל אופי פראי, האידאה התרבותית שלו תהא בודאי הגבורה, הכוחניות. אידאה זאת היא תוצאה ישירה של אופים אך היא תוליד תרבות המושתתת על כוחניות. חיי החברה, תרבות הפנאי וכו', הכל יסוב סביב אידאה זו. ע"כ בכל חברה יש לברר בראשונה את היסוד המשותף להם.
נמצא: השיתוף הוא בסיבת הגזע המשותף, האופי המשותף. ואופי הגזע מוליד את האידאה, את הערכים של העם.
שורש התרבות הוא האידאה "ערכי התרבות". אך ענפי התרבות מתפצלים לחמשה: א. ההווי החברתי. ב. חיי המשפחה. ג. חיי החברה. ד. הדת. ה. היצירה.
א. ההווי החברתי: ההווי החברתי כולל בתוכו את תרבות הפנאי של החברה, היינו תחומי העיסוק המועדפים וסגנון העיסוק בהם. וכן כולל בתוכו את מועדי החברה, את תוכנם ואת צורת החגיגה. לכל תרבות חגים שונים בעלי תכנים שונים ואף בחגים המשותפים לכל תרבות יש את צורת החגיגה המיוחדת לה. כמו"כ לכל תרבות סגנון פנאי שונה.
ב. חיי המשפחה: היחס אל האשה, הבית, הילדים והמשפחה המורחבת הוא תחום בו השפעת התרבות ברורה ואין צורך להאריך.
ג. חיי החברה: חיי החברה כוללים בתוכם שני אגפים: החיים המדינים וחיי הקהילה. תרבות החיים המדינים היא צורת התנהלות המדינה , הקשר אל האומה, אל הארץ וכו'. תרבות חיי הקהילה היא היחסים בין איש לרעהו, מידת החסד של החברה, יחסי המסחר וכו'.
ד. הדת: "דת" מכנה אני את היחס אל הגבוה, אל האל. הדת היא חלק בלתי נפרד מהאופי האנושי, ההיסטוריה מעידה על כך. ולכל תרבות אלילים משלה וסגנון יחס שונה אל הדת וכן טקסים דתיים שונים.
ה. היצירה: "היצירה היא "התרבות" בה"א הידיעה. היא היצירה הרוחנית, אומנותית של התרבות. הספרות, השירה, המוזיקה, האומנות וכו'. ענף זה מגלה את רוחה של התרבות.
נוכל לראות באופן ברור כיצד כל ענפי התרבות הם תולדה של האידאה התרבותית של העם. התכנים של ההוי החברתי הם תולדה ברורה ומתוכם מושפע סגנון ההוי. החוקים של חיי המשפחה הם תולדה ברורה ומאותו השורש נובע גם היחס והאוירה. חיי החברה על החלקיים החוקים יותר והחוקים פחות, בכולם ניכר המוצא הרעיוני, היחס אל השכן וההנהגה המשפטית, שורש שניהם הוא ערכי התרבות "האידאה התרבותית". כנאמר לעיל כן הדת ואילו ביצירה אין צריך לפנים בכדי לראות את השפעת השורש התרבותי, בתכנים, בסגנון.
אמרנו כי לכל חברה תרבות משלה, אמנם התרבות היא תולדה של האידאה המאחדת ואין הכרח כי אידאה זו תספק מענה לכל ענפי החיים, לכל הצורך התרבותי של העם. אפשר ואפשר כי תהיה חברה בעלת תרבות דלה כיון שהאידאה המשתפת את החברה דלה היא או עבר זמנה.
חברה כזו תאלץ להשלים את החסר בגניבה, ביניקה מתרבויות אחרות ואף תסבל בודאי מכשל תרבותי, אא"כ תתנזר מן החיים.
כגון: כת המשותפת סביב אידאה של עבודה דתית, כגון כתות הנזירים. חברה כזו אין בכח האידאה שלהם לספק מענה לכל צרכי החיים, העבודה הדתית אינה נוגעת בחיי החברה וע"כ חיי החברה של חברי הכת לא יושפעו מכח האידאה. יתכן כי באופן עקיף יושפעו משהו אבל אין הכרח כזה. במצב זה חיי החברה יושפעו מתרבות אחרת. וכן לשאר ענפי החיים אשר האידאה הדתית אינה עוסקת בהם.
מכך נוכל להסיק כי תרבות איתנה היא תרבות אשר האידאה שלה מפותחת דיה ועוסקת ומקיפה את כל ענפי החיים.
כשל תרבותי נוצר כאשר התרבות אינה מספקת מענה לצרכי החיים. במקום כזה נוצר מצב של הפקרות והנהגה פרועה בענפים בהם מצוי החסר. אם החסר הוא בתרבות הדתית יווצר מצב פרוע ביחס אל הדת. אם החסר הוא בחיי החברה יווצר מצב של פשע ואנרכיה חברתית. אם החסר הוא ביחס אל המשפחה יווצר מצב של הפקרות ורעוע המצב המשפחתי. וכן היצירה תשפל ותתעכר.
ב. "התרבות היהודית"
רוב התרבויות היסוד המאחד אותם הוא האופי המשותף לגזע וחבל הארץ בו הם יושבים. ממילא האידאה התרבותית היא תוצר ישיר של אופי הלאום. אמנם ישנם סיבות נוספות המאגדות חברה, סיבות אלו הם סיבות אידאולגיות והם האידאה התרבותית של החברה. מוצא אני שני סוגים של אידאות המאחדות חברה: א. אידאה דתית. ב. אידאה אוטפית. ואידאות אלו הם המכתיבות את הווי התרבות של הכת.
אמנם עתה אני חוקר: מהי התרבות הישראלית השורשית? ואני חושב: "לו היתה תרבותנו ענין של אופי א"כ כאשר גלה עמנו ונחתך פתיל חייו, אבדה תרבות זו, אבדה לבלי שוב. אך אין פני הדברים כן כי המאחד את אומתנו אינו המוצא הגזעי המשותף ואף לא נטית אופי, הלא כה שונים נפוצות גלויותנו. היסוד המאחד הוא בהכרח יסוד אידאולגי אך מה הוא…?"
האם נאמר כי התורה היא יסוד תרבותנו? התורה בתור מה? אם כספר חוקים, ספר חוקים אינו תרבות, כאשר נתבאר, תרבות היא כל הווי החיים של העם ודבר זה בעיקרו אינו חוקתי. אני מחפש את היסוד האידאולגי הכולל, היסוד אשר ממנו צומחים החוקים, היסוד היוצר את הווי החיים.
אלא נאמר כי התורה כספר, כאידאה, כערך, היא היסוד? אין אני מוצא כיצד נכס ערכי יכול להוות יסוד של תרבות לעם. התרבות אותה יכול לייסד ערך זה היא תרבות של שמירה, תרבות אשר בה הווי החיים סובב סביב שמירה על הנכס הערכי, אמנם אין זה הווי חיים, דבר זה מכתיב גישה מסוימת אל חוקי הספר ואל העיסוק בו וכן מייחד דבר זה חשיבות לשמירה הטכנית של הנכס, דברים אלו משפיעים במידה על התרבות אך אינם יוצרים הווי חיים שלם.
אני מוצא כי בתרבות היהודית המסורתית כיום מצוים מספר שורשים:
היסוד החזק הוא בודאי המסורת היהודית אשר אנו מגלים אותה במיוחד בחיי המשפחה היחודיים לישראל, בכל עדה שהיא. וכן בהווי השבתות והמועדים במה שמשותף לכל פלגות ישראל.
אמנם כמו"כ מוצאים אנו שוני רב בין העדות אשר יסודו בתרבות המוצא של הגולה. התרבות העדתית שורשה בתרבות הגוים גם עם אצל ישראל קיבלו המנהגים פנים חדשות.
יסוד חזק מאד המצוי בתרבות היהודית הוא הקהילתיות. דבר זה משפיע מאד על חיי החברה היהודיים. אך נראה שמוצאו אינו המסורת היהודית אלא הקהילתיות הכפויה של הגלות. ע"כ זהו גורם של פירוד בעמנו ולא גורם אחדות.
יסוד נוסף הוא הנזכר לעיל "ערך שמירת המסורת" ובערך זה לא נמדד ערכה של המסורת מצד תוכנה המהותי אלא מצד עצם זה שהיא מסורת וע"כ כל עדה מקדשת את מנהגיה ללא התחשבות בערכם ומהותם. מצד הנהגה זו מדקדקים בנוסח הקדיש כשם שמדקדקים בכשרות התפילין ואף יתר ע"כ. אמנם ודאי שאין זה הגורם העיקרי של שמירת המצוות.
עכ"פ מוצאים אנו בתרבות היהודית של ימינו ד' יסודות:
א. ערכי המסורת היהודית
ב. תרבות ארץ הגולה
ג. הקהילתיות
ד. ערך שמירת המסורת
וכיון שאנו מעונינים בתרבות היהודית השורשית עלינו להתמקד בענינים אשר שורשם הוא המסורת היהודית אולי נצליח מתוכם לגלות מהי האידאה השורשית, אולי נצליח ונמצא את התרבות הישראלית האבודה, התרבות אשר מקיפה בתוכה את כל עניני החיים כי הלא בידנו אין אלא שירי שיריים של ההווי היהודי המקורי.
כיצד נמצא זאת ?
כשעם ישראל יצא ממצרים היה עמם משה אשר הלך לפניהם ודבר ה' בידו.
"דבר ה'" הרוח שמאחרי הכל, האידאה אשר מצויה בשורש החיים, האידאה שהכתיבה את המצוות.
יש לנו תורה שבכתב, יש לנו בארון אף תורה שבע"פ, תורה שמסבירה את המצוות מתוך האידאה, על פיה. אבל היכן אנו עומדים, היכן נמצא את הרוח מאחרי הדברים, היכן…?
ג. "האידאה"
ודאי… תאמרו לי- הלא יש לנו תורה!
אבל זה הדבר אותו אני שואל: מהי התורה?
מקובלנו כי מעמד הר סיני הוא מעמד קבלת התורה.
אך יש להתבונן בכך, כי הלא במעמד הר סיני לא שמעו ישראל אלא את עשרת הדברות. ושאר תרי"ג מצוות נצטוו ישראל במשך הזמן, יש מהם לפני מעמד הר סיני ויש מהם אחר מעמד הר סיני. ומדוע א"כ אנו מיחסים את קבלת התורה דווקא למעמד הר סיני.
וידועים דברי רס"ג כי בעשרת הדברות כלולה התורה כולה. אך לא נתבארו דבריו אלא על דרך הדרוש, אולי, או ע"ד הסוד. ואנו את פשוטם של דברים מבקשים כי היחס אל מעמד הר סיני כקבלת התורה אינו רק ע"ד הסוד, אלא זהו גוף קבלת התורה כנודע לנו מדברי חז"ל.
אלא צריכים אנו לבחון את הנחתנו היסודית: האם קבלת התורה האמורה בחז"ל היא קבלת הציווים המעשיים? הלא הוכחנו שא"א לומר כן.
אלא אולי נאמר כי קבלת התורה היא קבלת עול מצוות האמורה בעניית "נעשה ונשמע" והקבלה לפ"ז תתפרש כהסכמה לקבל ולא כקבלה בפועל. גם זה אי אפשר כי הלא תוכן מעמד הר סיני היה ודאי עשרת הדברות ועל הא גופא אנו שואלים: מדוע בדינים שנצטוו במרה לא הוצרכו לברית והסכמה ואילו על מעמד הר סיני נכרתה הברית.
אלא לפני שאנו שואלים ומבררים מדוע "מעמד הר סיני" הוא קבלת התורה, אולי כדאי להתבונן מעט מה טיבו של "מעמד הר סיני" מהי תכליתו ומהי מהותו.
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
א"כ ראשיתו של מעמד הר סיני היא הצעת הברית לישראל, ההצעה לעשותם "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
זוהי תכלית הברית מצד ישראל אך דבר זה מתאפשר להם ע"י השמיעה בקול ה' ושמירת בריתו "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי"
השמיעה בקול ה' עדיין איננו יודעים מהי , אך כריתת הברית היא על עצם השמיעה, היינו הברית היא לשמור את אשר תשמעו. וזה מבואר בפסוקים עצמם, שלא התווסף עניין נוסף בשמירת הברית.
עכ"פ אנו מוצאים כי הבסיס למעד הר סיני הוא הברית בין ישראל לקב"ה כאשר ישראל מקבלים על עצמם לשמוע בקולו- וזוהי הברית והקב"ה חפץ שעי"ז יהיו ישראל סגולה מכל העמים "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
ובזה נוכל למצוא כבר את היעוד של מעמד הר סיני, את תכליתו.
התכלית הסופית של מעמד הר סיני היא להביא את ישראל למעלת "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':
כאן אנו מוצאים כבר תאור של המעמד העתידי "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך" מעמד הר סיני מטרתו היא "למען ישמע העם"
גם אם זה ע"י מיצוע של משה ובזה יש מטרה משנית של "גם בך יאמינו לעולם" אין זה משנה את עיקר הענין. כי זה שלא יכלו ישראל לשמוע את קול ה' מפי כבודו הביא לידי כך שהוצרכו למיצועו של משה וע"כ נצרך שיאמינו במשה לעולם, כי מכיוון שאינם יכולים לשמוע את קול ה' בעצמם, מוכרחים הם להאמין שמשה מדבר בשם ה' והא מעביר אליהם את קולו. אך סוף דבר התכלית היא לשמוע בקול ה'.
וכעת עדיין נעלם ממנו מהי השמיעה בקול ה', אך את זאת נוכל לדעת: מהות מעמד הר סיני הוא השמיעה בקול ה'.
כעת ממשיכה התורה לתאר את ההכנות הנצרכות למעמד. וענינים אלו והצורך בהם טעון אריכות לעצמו ואין זה ענייננו כאן.
כאן רצוננו לדעת מהו עצם תוכן המעמד.
אמרנו כי תכלית המעמד היא להביא את ישראל למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ומהותו היא "שמיעת דבר ה'"
כי הלא נאמר שעשיית ישראל לגוי קדוש היא ע"י שמיעתם בקול ה' ולזה בא מעמד זה, כדי שישמעו ישראל, ישמעו את דבר ה', ישמעו את קול ה'.
א"כ מעמד הר סיני הוא המעמד בו שמעו ישראל את קול ה' "ותאמרו הן הראנו ה' א' את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש…"
וכשאנו חוקרים ומבקשים את ה' וחפצים לקרבתו, להשגתו, לשמוע את דברו ואנו שואלים- איה?
התשובה היא עשרת הדברות, כי עשרת הדברות הם הביטוי שהתקבל אצל ישראל מאותה ההשגה הנעלה, של הנבואה.
"מעמד הר סיני" הוא "עשרת הדברות" לא היה ציווים שנועדו להכשיר את ישראל ולהדריכם, היה זה קול ה'.
נבאר זאת בדרך שונה: רבות נתייגעו ההוגים ומבקשי ה' לדעת מהי מהות ההשגה הא', האם זהו חוויה של תענוג רוחני, איזה נירוונה או משהו מעין זה. מהי הדבקות.
ואנו נשאל: מה חוו ישראל באותה התגלות נוראה של מעמד הר סיני. כיצד התממשה אצלם חוויה זו? מעבר לחרדה המתוארת- היראה אינה עצם החוויה אלא תולדה ממנה.
ואני אומר: עשרת הדברות הם החוויה. אם היית שואל כל אחד ואחד מישראל מה הוא חווה, כולם היו עונים פה אחד: חווינו את עשרת הדברות.
כי עשרת הדברות הם המשמעות של החוויה הנבואית, של דעת ה', בתפיסת החיים.
כי שמיעת קול ה' משנה את הגישה לחיים.
הגישה של בני ישראל לפני חוויה זו הייתה שונה מגישתם אחרי חוויה זו. ההוי' האירה אצלם באור שונה לאחר חוויה זו.
וזוהי התורה.
כאשר אנו שואלים: מהי האידאה של התרבות הישראלית?
התשובה מונחת כאן- עשרת הדברות הם האידאה.
האידאה היא "שם ה'"
יש עמים שהאידאה שלהם היא האהבה, יש עמים שהאידאה שלהם היא המלחמה.
עם ישראל האידאה שלו היא שם ה'. כי שם ה' אינו אמונה בלבד. שם ה' הוא דרך חיים.
עשרת הדברות הם עשרה השגות אשר הרעיון בהם הוא אחד, אלא הם עשרה דרגות שונות בהם מתבטא הרעיון.
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:
השגה א. אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
"אנכי ה' א'" היא עצם דעת ה' האמורה, חווית הנבואה."אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" יצירת הכלי מותירה בו את חותמת יוצרו, אף החוויה הקיומית של העם היא חווית היווצרותם, כל עם האידאה שלו היא החויה שבראשית היותו. ע"כ ידיעת ישראל את ה' היא מכח מה שהוא יצר אותנו "הלא הוא אביך קונך הוא עשך ויכננך" וזהו ענין הדורש התבוננות.
ויאמר האומר- מה תועלת אם כן? הלא ההשגה היסודית חסרה לנו- דעת "אנכי ה'" וכאשר חסר היסוד חסר כל ההמשך ומה יועילו שאר הדברות.
כי הלא אנו לא יצאנו ממצרים, לא חזינו בכל האותות והמופתים והיד החזקה, לא עמדנו לפני הר- סיני. ואיך נדע?
איך נשיג- אפילו ניצוץ!- מן ההשגה הרוממה לה הגיעו בני ישראל במעמד הר סיני.
אלא שאין הדבר כן, כי השגה זו החלה במעמד הר סיני, אז נטבעה בעמנו גישה זו, אך משם ואילך לא פסקה עוד לעולם. וע"ז הובטחנו "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" ורוח זו עדיין מפעמת בנו באיזו שהיא צורה. אלא כל שעלינו לעשות כדי לעמוד על רוח זו הוא לבקש, להתבונן. כי כך נאמר "ובקשתם משם את ה' א' ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" ואז נתבשרנו "ושבת עד ה' א' ושמעת בקולו"
"שמיעה בקולו" היא היא המדרגה האמורה בהר סיני.
ואז לא היה זה בבחינת תשובה, אלא דבר חדש, ע"כ הוצרכו לכל התהליך הארוך של יציאת מצרים, על כל מה שכרוך בזה. אך עתה אין הדבר כן, כי השגה זו כבר קיימת בנו בכח ואין הדבר תלוי אלא בבקשה. ע"כ נקראת היא "תשובה" שזוהי שיבה אל המקור ולא דבר חדש.
השגה ב. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי:
לא יהיה- זוהי השגת המציאות, היינו לא רק עצם ההשגה המופשטת, אלא השגת מציאותו כחויה בפועל. כי הפילוסוף יכול לסבור שאלהים קיים אך אינו הווה, שאינו מציאות של הויה, וכאן השיגו השגה זו. ועיקר ההשגה כאן היא "א' קנא" שענין הקנאה הוא החידוש כאן. מציאותו הושגה לא רק כעובדה אילמת אלא כא-ל מקנא, שיש לו מציאות התובעת מקום, שזוהי הקנאה.
השגה ג. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
לא תשא- זוהי השגה נוספת והיא השיא של השגת המציאות, ע"כ כל העולם נזדעזע בדיבר זה. כי השגה זאת היא ההשגה שהמציאות אינה "שוא".
יש אנשים המדברים דיבורים רבים, גבוהה גבוהה, מענייני מוסריות וחסד ועוד ועוד. אך הכל אינו. כי המציאות מבחינת היא "שוא". וכאן השיגו את השגה זו המפלשת כליות ולב, הזעקה הגדולה של הצדק, של המוסר "לא תשא את שם ה' א' לשוא!" יש משמעות! מציאותו אינה שוא, היא "יש" ויאבדו כל אנשי התהו האומרים "אין". וכל המזכיר שם שמם ותובע צדק א', אך אינו מאמין בזה, הרי הוא נושא את שמו לשוא ח"ו.
וזהו "אמרתם שוא עבוד א'" כי לא כפרו ח"ו בתורה ובמצוות, אלא אדרבא, קיימו ודקדקו בקיומם, רק שכל זאת היה אצלם "שוא" מצוות אנשים מלומדה, כי לא האמינו במעשיהם, לא סברו שיש להם טעם וערך, אלא הם "שוא" למה אנו עושים זאת א"כ?- מסורת. מלומדה. שוא.
ללא אמונה, ללא חיות, ללא ערך.
וזוהי השגת "לא ינקה" שלא רק שמציאותו תופסת מקום אלא אף תובעת משמעות.
וכאן יש הפסק של פרשה פתוחה. כי עד כאן זו השגת המציאות. ושלשת דברות אלו הם ג' דרגין בהשגת מציאותו. מכאן ואילך, שבעת הדברות הבאות מתייחסות אל הזיקה לחיים בארץ
השגה ד. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
זכור את- עיקר הציווי כאן הוא "לקדשו". ומה שנתחדש בזה הוא מציאות יום קדוש. והחידוש הוא מציאות הקדושה בחיים, כי הקדושה היא בחינה יותר נעלה של הויה שעד כה לא השיגו אותה. ויש להאריך בזה, אך נסתפק כאן בזה והמשכיל יחקור דבר לאשורו.
השגה ה. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
כבד את- עיקר ענין הכיבוד הוא "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א' נתן לך" כי אדם שאינו מכבד את אביו ואת אמו הוא אדם תלוש, ללא שורשים, וע"כ אינו מן הישוב, שהוא תלוש מן הארץ.
והשגה זו- של "האדמה אשר ה' א' נתן לך" היא עיקר השגה זו והיא המשך של השגת ה', כי אדם שההויה מבחינתו היא ריקה, אין לו מושג של חיבור אל הארץ ובעצמותו הוא תלוש וכרות מארץ החיים. ורק ע"י השגת ה' מתחבר האדם אל הארץ "אשר ה' א' נתן לך" ומגישה זאת נולדת הכרת כבוד אב ואם. וגם בזה יש להאריך הרבה, מהו ענין "ארץ" והנלווה אליו, אך נסתפק בזה והמשכיל יחקור דבר לאשורו.
עד כאן אלו השגות הנוגעות אל הגישה והיחס אל ההוי'. מכאן ואילך, חמשת הדברות הבאות הם התגובה של האדם. היינו- כאשר האדם שומע וחווה דבר חדש, אף מהותו משתנה וקבלת מעמד חדש. כי החוויות של האדם הם מעוררות אצלו את חווית הקיום, את תודעת ה"אני". ונאריך בזה בהמשך אי"ה.
עכ"פ דברות אלו הם התגובה של שמיעת דבר ה', ע"כ הם עוסקות ב"אני" בזכויות הפרט, ביחס אל האדם עצמו.
וגם בהם זהו רעיון אחד בעל חמשה דרגות של ביטוי הממשיכות זו מזו.
ידועה השאלה מדוע נצרכה התורה לצוות על דברות אלו. כי הלא גם המוסר האנושי מחייב את צווים אלו.
ואומר כי בכללות סכים המוסר האנושי למוסר הא', יש רק הבדל אחד- "לא תחמד" ובזה נעוץ שורש החילוק בין המוסר הא' למוסר האנושי.
אבאר: המוסר האנושי מושתת כולו על "זכות הפרט" דבר זה מכתיב את ארעת הצווים הראשונים- לשמור על חייו של כל יחיד, לא להתפרץ לפרטיותו- לא תנאף, לא לשלוח יד ברכושו ולא להתעלל בו בעלילות שוא.
אך היסוד המקים את מוסד "זכות הפרט" הוא דווקא החמדה.
"מלחמת הקיום" האדם שואף להתפשט ללא גבול,לרכוש כמה שיותר, זוהי החמדה. אך זהו גם שורש הבעלות, כי מלחמת קיום זו דווקא מגדירה את תחום הפרט ואומרת לו: תגדיר את גבולך, תגביל את תחומך.
א"כ נמצא שדווקא יצר הרכושנות, הוא היוצר את תחום הפרט והוא יסוד המוסר האנושי.
בטל את יצר הרכושנות, ביטלת את זכות הפרט. ועד לכך הוא הקומוניזם.
ע"כ אין להשוות את החובות האנושיות למוסר הא'. התורה מצווה "לא תחמד בית רעך" "לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" לא רק "לא תקח" אלא "לא תחמד" אין תחרות, אין תאות רכושנות.
א"כ מה יתן לאדם את תודעת היחידנות, מאבק הקיום בטל, מה א"כ יגדיר את גבולו של האדם, את תחומו הפרטי בו לא יתערב זר?
אלא שיש שני גורמים המגדירים את תחומו של האדם.
הגורם הראשון הוא אשר זכרנו- מלחמת הקיום.
הגורם השני הוא האמור כאן.
אמרנו כי החוויה נותנת משמעות ל"אני" הפרטי, היא מעניקה משמעות לחיי האדם.
חייל שעבר מלחמה וחווה בה חוויות מסעירות. חוויות אלו ישארו עמו לכל ימי חייו כי כעת הוא חווה את קיומו באופן שונה. הוא אדם שונה מהאדם שהיה לפני כן. המלחמה העניקה לו את חווית היחידנות, הוא נעשה מודע לעצמו ע"י החוויה המסעירה של המלחמה.
בני ישראל, בעמדם לפני הר סיני, בשמעם את קול ה'-
לא נותרו עם ההשגה בלבד, הקיום העצמי של כל אחד קיבל משמעות, כי משמעות ה"אני" היא הד לחוויות שחווה האדם.
אדם כרות, מהותו אינה יכולה להתגדר אלא באופן חיצוני, ע"י ההתגוששות עם העולם נבחן מקומו לעצמו.
אדם היודע את ה' , בכל מדרגה של חוויה, גם מלחמה היא התגלות מסוימת של ההוי', אדם כזה חווית הקיום שלו היא עצמית.
במוסר הא' הגדרת הפרט אינה מכח מלחמת הקיום אלא מכח החוויה היחידנית של כל איש. כל אדם שחווה את מעמד הר סיני נהיה ליחד בזכות עצמו, "יחיד" כיון שחווית הקיום שלו היא יחודית.
וזהו הדבר אשר שמעו:
לֹא תִרְצַח
לֹא תִנְאָף
לֹא תִגְנֹב
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
לא תרצח- כי קיום היחיד הוא בעל ערך וע"כ- לא תנאף- אל תתפרץ לגבולו, גבול כל אדם הוא יחידני, אישי. ולא רק לעצם מהותו אין להתפרץ אלא מכל גבולו סביב- לא תגנב. ולא רק במעשה אלא אף בדברים- לא תענה ברעך עד שקר.
וכאשר עומד המצב המתוקן של כל יחיד על עומדו ונשמר בזכות עצמו, אז נוכל להגיע אל הדיבר "לא תחמד…"
תגובות