כל זה לכאורה כבר לא קיים, אבל רק לכאורה, בהתבוננות של רגע יראה כל אחד שמה שהיה הוא שיהיה. ראש הקהל אמנם החליף צורה אך במהותו חי וקיים הוא, ולא פעם גם בועט, כי כך היא דרך העולם וכך היה כמעט תמיד. כבר מתקופת המלכים הייתה הסמכות משותפת ומתחלקת בצורה כלשהי בין חכמי התורה לפרנסי הציבור; החל מהמלך מול הנביא והסנהדרין, דרך ראש הגולה מול ראשי הישיבות בבבל, עבור בראש הקהל אל מול הרב כמתואר למעלה, ועד עסקני הציבור אל מול גדולי התורה של ימינו (היו אמנם מקומות וזמנים ששני התפקידים התאחדו באדם אחד, אך במהות היו אלו תמיד שני תפקידים נפרדים, ואין כאן המקום לדון בגבולות הראויים של החלוקה וההבדל ביניהם).
בעוד שחכמי התורה עפ"י רוב (למעט מקרים בודדים שלא זכו ונעשתה להם סם המוות) המאור שבתורה מעמידם ומייצבם על דרך הישר והטוב ונעשים באמת לאנשים מורמים מעם, עכ"פ מורמים ומעולים יותר מהמון העם שסביבם. פרנסי הציבור לעומתם, אין שום ערובה שיהיו ראויים למלוך על עם ה'. כדי שיהיה המלך/ראש הגולה/ראש הקהל/העסקן ראוי והגון להנהיג את עם ה' צריך סייעתא דשמיא מיוחדת, ועל דרך מה שאמרו חז"ל (ב"ק נב) "כד רגיז רעיא על עדרא עביד לנגדא סמותא" (כאשר רוגז הרועה על הצאן מעמיד בראש העדר עז סומא) והנמשל פירש רש"י: כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנים. וכמו כל דבר שתלוי בסייעתא דשמיא ובזכויות הדור, משתלשל הוא גם בדרך הטבע ונגרם ע"י חוסר האיכפתיות של הציבור. כאשר הציבור אדיש לנעשה, סובל בשקט את עולו של הפרנס הרע ולא מנסה להעמיד פרנסים הגונים (וגם הראויים להיות פרנסים בורחים בעצמם מליטול אחריות) הרי שבכך מביא הציבור על עצמו את הצרה, וכאילו מביע הסכמה והודאה שאלו המנהיגים הראויים לו.אין המלאכה הזו מוטלת על חכמי ישראל, ואל לנו לשגות ולהטיל עליהם את האחריות. כפי שבדרך כלל לא היה צודק להטיל על רב העיירה את האחריות למחדליו ופשעיו של ראש הקהל. ה"הסכמות" למעשי הפרנסים ניתנות פעמים רבות רק בדיעבד ומשום ש"זה מה שיש". מאז גלינו מארצנו עיקר תפקידם של חכמי התורה הוא להציל ולשפר את המצב הקיים ולשמור על הגחלת שלא תכבה, פרנסי הציבור ועסקניו צומחים מתוך הציבור וכפי הראוי לו – ועמם צריכים גדולי ישראל לעבוד, אין להם דרך אחרת.
בזמנינו זה ראשי הקהל הם עסקני הציבור, בעידן הגלובליזציה אין כמעט בנמצא אדם שיכול לשלוט על הציבור הרחב מכח ממונו. זאת ועוד בתרבות ימינו בעלי הממון עסוקים בדרך כלל יומם ולילה ברדיפה אחר ממון נוסף ואין עיתותיהם ומחשבותיהם פנויות לעניני ציבור ואפילו לא לכבוד הנובע מהעסק בהם. לכן את מקום הגביר ב"ראשות הקהל" החליפו העסקנים. יש מהם שאמנם רב כוחם בגיוס כספים למימון המוסדות והצרכים ציבוריים, ואחרים מגייסים רק את מרצם וזמנם לנהל את עניני הציבור לטוב ולרע. ויש בהם מינים רבים, יש השולטים או משתלטים על תחום אחד או על מספר תחומים, ויש גם בודדים שיש להם שליטה בכל עניני הציבור. יש ביניהם טובים ורעים, צדיקים יותר וצדיקים פחות ( אגב, פעמים רבות הציבור נוהג בכפיות טובה – מכבד את אלו שאינם ראויים לכבוד ואין להם אלא טובת עצמם בלבד, ובוזה דווקא את הללו המוסרים עצמם למענו בכל מאודם). חלק מהעסקנים נכנסו לעסקנותם משום היותם אוהבים את זולתם ומבקשים את טובתו, ורובם נכנסו לכך משום "עסקנותם הטבעית" (לשון החזו"א באמונה ובטחון א, יג. וראה שם בהמשך "על הרוב נעימה לו ההערצה הקוננת בלב כל מכיריו, ואמנם הבריות נהנין ממנו, ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהלה והשבח הניתן לנכס יקר ערך" ובהמשך שם "ומה נורא המראה לראות איש משליך חייו מנגד בשביל עמו, בשביל אחד מעמו, ולעומת זה אין מעצור לרוחו להכות נפש השנאוי לו…") יש עסקנים שעטופים באיצטלה דרבנן מוצדקת או מזויפת אך במהותם גם אלו עסקנים ופרנסי ציבור הם, וכוחם הציבורי לא בא להם מחכמתם בתורה אלא מעסקנותם.מאחר שכך הוא המצב, והדעת נותנת שכך יישאר, לפיכך כל איש אמת נבון וחכם הכואב קלקול כלשהו בענייני הציבור, וכל מגמתו לשם שמים ולטובת הענין – אל לו להסתפק בהשמעת טרוניות ובביקורת וגם לא בדיונים נכבדים על תיקון המציאות, כמו הדיונים בבמה זו. התועלת בכך מוגבלת ביותר. אם באמת ברצונך להשפיע ולשפר את המצב מוטל עליך בראש ובראשונה להיכנס לעובי הקורה של המציאות ומתוך עסקך בה נסה את כוחך להיטיב אותה. אם יש לך טענות על מנהלי מוסדות החינוך – השתתף בעצמך בניהול מוסד שכזה או הקם מוסד חדש. יש לך טענות על הפוליטיקאים קח אחריות ושא בעול העסקנות הרשמית בעצמך (וכבר אמר אחד "הפוליטיקה היא ענין רציני מדאי שנשאיר אותה לפוליטיקאים"). וכך בכל תחום. על זה וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. אמנם החשש שמא תהפוך גם אתה כאחד הרעים שבהם קיים תמיד – אבל אין לך ולנו שום ברירה אחרת, וכל העושים באמונה יהי אלקים בעזרם.
מענין לענין באותו עניןאחד ממיני העסקנים היותר משפיעים, הם הגבאים והמשמשים אצל גדולי ישראל, ושוב כמובן, חלקם אנשים הגונים, ויש מהם אפי' כמה אנשי מעלה הדולים ומשקים מתורת רבם ועומדים על יד רבם להיות לו לעזר עם צאן מרעיתו – ירבו כמותם. אך יש ויש גם אחרים. לשם הקיצור לא נלך סחור סחור אלא נציג מיד את הדברים במלא חריפותם בלשונו של הגאון בעל "שרידי אש", דברים כדורבנות שכתב כבר לפני כתשעים שנה (במאמר הערכה לזכרו של הגרא"ח מייזל שנתפרסם בעיתונות החרדית דאז) "יודעים אנו עפ"י הנסיון כי מסביב לכיסאו של אדם גדול שורצים ורבים בריות שפלות, מין רמשים קטנים, אשר קטנותן תהיה להן למבטח כי לא תראינה ולא תמצאנה. ועל כן יכולות הן בהאפילן על עצמן בטליתו של ה"גדול" לעשות כמעשה הרמש ולרדוף אחרי כל אדם ישר באין כל סכנה לנפשן. ויש לפעמים, אשר אנשים ישרים נפגעים על ידי גאון מפורסם מבלי הבין את חטאתם ופשעם, כסבורים הם שזאת היא "עקיצת עקרב" ומתמרמרים על הגאון, בעוד שבעיקר הדבר אין זאת אלא "נשיכה של שועל" שיוצא מבית קדשי הקדשים של גאון.. או לחישת נחש שמתחמם בחיקו…". אין כאן שום כוונה לאיש פלוני או לחצר פלונית אך התופעה קיימת ונזכרה כבר בדברי חז"ל שאמרו על אותם אנשים "פוסעים על ראשי עם קודש".גם כאן הענין הזה מוטל על אנשי אמת אשר לבם בוער בקרבם, אל להם להתנתק חלילה מחכמי התורה, אדרבה הדור צריך להם ולשכמותם שיהיו ניצבים סביב לשולחן המלכים של רבותינו. יהנו הם מהטובה המובטחת למתדבק בתלמידי חכמים, ויהנה ממילא הציבור כולו מירידת כחם של אותם שועלים קטנים. אכן לא קל הדבר אך יש להשתדל במה שאפשר, וה' הטוב בעיניו יעשה ולא יטוש עמו ונחלתו.
תגובות