בהמשך לטוויית הקווים של אגודה אחת כארגון גג לציבור מפולג, אנו מגיעים אל עצמנו, אל כל אחד ואחת מאיתנו שממנו יבוא השיפור והקידום, ואל ההנעה לפעולה.
פסימיות
להרבה אנשים ישנה ביקורת על התנהלות החברה החרדית. אבל אין הרבה אנשים שעושים ומיישמים בפועל פתרונות.
ואחת הסיבות העיקריות היא פסימיות באשר לאפשרות לפעול.
הפסימיות, נובעת מהרבה סיבות, אחת מהן היא מתוך שראו אחרים שניסוי לפעול ובלחץ הסביבה נאלצו להפסיק.
ויש גם סיבה נוספת לפסימיות – והיא: ציפיות מוגזמות. חושבים שנתחיל עכשיו עם תהליך ותוך שנה נראה תוצאות. וכשרואים לדוגמה שיש מימון רב למלגות ללימודים גבוהים ואין הרבה ביקוש – (לפחות לא לפי הצפי של "בא תלמד בחינם") זה מביא לייאוש וחוסר ביטחון ביכולת לפעול.
ציפיות גבוהות
ובנושא הציפיות הגבוהות – אגודה אחת היא לא תנועה פוליטית, אבל עם מפלגה אחת היא כן כרתה ברית. עם מפלגת האופטימיות, שזה אומר שאנו יודעים מראש שמדובר בעץ חרובים שאת עיקר פירותיו יאכלו הנכדים בעוד שבעים שנה.
אבל אם לא ניטע להם לא יהיה להם. וכשמדברים ועושים – הפירות צומחים, ויש אפילו תוצאות ביניים כמו המצב הנוכחי של התארגנויות שונות של מנהיגות דוגמת "שלוחי ציבור" ועוד.
כיצד להשפיע/לשנות
לגבי מי שניסה לפעול ולא הצליח או מי שמלווה בפחד של "מה יאמרו ומה יגידו", אגודה אחת מציעה פרקטיקה שונה לגמרי, כפי שהדגמנו עם מוסדות הלימוד – שמנהלי מוסדות ישמחו ליישם שיפורים מתוך שהם מבינים שזה נכון יותר,
וזהו גם קורה מול עינינו, עידן ה"מלמדים" בעץ חיים שבאו מדלת העם והביאו ליציאה המונית בשאלה (בנוסף לסיבות נוספות כמובן) – מגיע אל קיצו, ומוסדות דורשים הכשרה של המורים.
אז אולי זו נאיביות לחשוב שפשוט צריך להביא את המנהלים למודעות בדבר חשיבות יעדים מוגדרים ולימודי חול, אבל הנאיביות הזו עובדת בכל מה שקשור לשינוי חשיבה.
אדם הוא סך התוכן שאליו הוא נחשף במשך חייו. ומנהל מוסד שמקבל באופן המתואם לו – חומר קריאה שמציג את היתרונות של מוסדות שיש להם תוכנית מוגדרת, או של לימודי חול – הוא לא אותו מנהל של אתמול.
זה לא אומר שמחר יש לנו שדה חיטים מוכן לקצירה, אבל הגרעין נקלט בהצלחה.
מחר (כלומר עוד שנתיים או שלוש) ירד גשם שיסייע לו לנבוט, ובתחילת האביב (עוד 10 שנים) – השמש תעזור לו לגבוה עוד יותר.
אבל עכשיו זה זמן החריש והזריעה.
וזריעה אף פעם לא נעשית בהתקפה של טרקטור שיסביר לגברת אדמה שהיא אפס אחד גדול שלא יצא ממנה שום דבר.מישהו מכיר חלקת אדמה שהתחילה להצמיח פירות כשדפקו עליה בפטישים??
הזריעה היא להביא את החומר החיובי, את החזון, את מתווה הפיתרון, ולזרוע אותו – כלומר להציג אותו לפני אנשים – בחשיפה גדולה. לא בפורום מצומצם.
כתב עת אגודה אחת – שינוי על ידי הצעה לאפשרות אחרת
ולכן היוזמה העיקרית שאליה שאף בזמנו בצלאל כהן, ולכן הקים את אגודה אחת – היא למעשה "כתב עת לענייני חברה" שבו יעלו כל הנושאים שזקוקים לדיון בעולם החברתי שלנו.
והוא גם יהיה הבמה לשיתופי דעות ושיתופי פעולה.
מה שחסר לנו זה גרעין של כותבים איכותיים שיוכלו לגשת לנושאים בצורה עקיפה, לא בדרישה לשינוי ולא בהצעה לשינוי. אלא בהצגת מציאות שונה וחשיבה שונה. כי התכלית היא שאנשים יגיעו למסקנות מעצמם, כך זה נעשה באופן בריא נפשית וחברתית.
חברה יציבה לא יכולה להרשות לעצמה רבולוציה, וגם אם נתווכח על ה"יציבות" שיש כרגע, עדיין הציבור אינו בשל לדוגמה – לשנות את הברת התפילה – לעברית שבה אנו מדברים. כביכול הגיית לשון הקודש של עדות המזרח – שמשום מה קסם יותר למי שברח מההגיה האידישאית – פחות הוא בערכו לבוא לפני מלך מלכי המלכים.
אבל אם נדבר על זה, אזי אנשים יחשבו על זה. מה יהיו התוצאות? מוכנות ציבורית לשינוי בנושא.
זה אמנם נושא שולי ולא עקרוני והוא גם יהיה חייב בסופו של דבר לבוא באופן יזום. אבל זו כן דוגמה לכך שאנחנו חייבים לחשוב כיצד אנו רוצים לראות את עץ החרובים בעוד עשר ועשרים שנה.
ואם ניקח דוגמה יותר מעשית, הציבור כיום אוהב להתבטא בעילום שם, מה הסיבה לכך? הסיבה היא חוסר מוכנות לשאת באחריות המילה הכתובה.
אי אפשר לבוא ולדרוש מכל כותבי המכתבים למערכת: "המערכת לא תקבל מכתבים ללא ציון שם מלא". בציבור אחר הרי כלל לא ייתייחסו למנשר עלום שם, עילום השם שומט כל ערך מהנכתב. אבל כאשר הברושים מפחדים לעמוד מאחורי מילתם מה יאמרו איזובי הקיר?
אז מה הפיתרון?
בעולם המערבי משנים דברים כאלה דרך סרטים, שהם הכלי העיקרי להטמעת נורמות וערכים כיום. (ולכן הם כל כך גרועים… כך לפחות לפי הנורמות שאנו רואים ברחוב)
אבל אצלינו השיטה היא שונה.עלינו לפרסם מאמרי דעה, סיפורים, קומיקסים, קטעי וידאו בפורומים חרדיים וכדומה, שידברו על הנושא בצורה עקיפה ויעבירו את המסר של נורמה תקינה לפיה אדם צריך לעמוד מאחורי המילה שלו, ולהציג באופן עקיף מה נגרם ממדיניות של עילום שם, שבסוף אנשים מכובדים מפחדים מכתבי פלסתר בעילום שם.
מפגשים
אותה פעילות אליה מכוון העלון – מתבצעת גם במפגשי פנים אל פנים, מפגשי ערב של אנשים לאו דווקא מתחום העשייה, שבאים ומכירים עוד אנשים, משתפים את רעיונותיהם – שזו בעצם קריאה למי שכן נמצא בתחום העשייה – לבוא ולפעול בתחום.
דיון בנושא קהילה
אנו מתכננים בקרוב מפגש בנושא ה"קהילה החמה כחוסן חברתי" ובשתי מילים אפשר לסכם שדחיית הצעירים העובדים, ודחייה של הנוער הנושר הם סימפטום של מבנה שצריך כנראה שינוי, שזה אומר צורת ההתאגדות השכונתית.
בימי קום העם, היינו סביב משפחה, ולאחר מכן סביב מיקום גאוגרפי. עם קום תנועת החסידות ואולי קצת קודם התחילה תנועה ממקום למקום ואנשים עזבו גם את המשפחה וגם את המיקום הפיזי – והלכו סביב רעיון. דמות של צדיק שמוביל דרך בעבודת ה'. אנחנו יכולים לזהות גם את התשובה הליטאית – שהיא התאגדות סביב ראשי ישיבה שהובילו דרך: בריסק, סלבודקא, חברון, פוניבז', אלו התאגדויות סביב רעיון.
על פניו זה בוודאי דבר נכון וראוי, אבל בפועל כשחזרנו לכאן צריך לתת את הדעת לרוב הציבור שהוא לא רעיוני ודעתני, והמבנה הזה מותיר שוליים רחבים מידי שלא מוצאים את מקומם ובסוף נושרים – ולאו דווקא מסיבות אידאולוגיות אלא משום שאין את המשפחה כשבט – מסיבות טכניות ופיזור. ואין את השכונה שאמורה להיות התאגדות קהילתית טבעית שתוביל את האנשים לחוש חלק ממשהו גדול יותר שיש להם בו חלק ותפקיד.
או מצד אחר, וכי זה הגיוני שבניין עם 10 דיירים יזדקק ל10 הסעות למוסדות שונים? וכי בכל מוסד מלמדים תורה אחרת? איבדנו את האיגוד הטבעי סביב רב השכונה ובית הכנסת, מוסדות חינוך שכונתיים וקשרי קהילה בריאים.
זהו הדיון על קצה המזלג, האם, מה וכיצד צריך לפעול בנידון.
הזמנה להצטרפות
הההנעה לפעולה אם כן היא – כניסה למעגל חברי אגודה אחת. לא מדובר פה על הצטרפות או מחוייבות לעמותה שתוקם. כי היא תוקם אך ורק לשם ניהול כספי פיננסי, אין פה לא מפלגה ולא תנועה. ומבחינתנו, כל אחד הוא "אגודה אחת" אם הוא פועל ונושא באחריות הציבור.
אבל אם נבסס מעגל גדול של חברים שכותבים, מממנים ומפיצים את העלון החודשי, זה מה שיאפשר לדברים לצבור תאוצה גדולה יותר, ליצור שיתופי פעולה רחבים יותר ולקדם את גידול עצי הפרי שנזכה לאכול מהם גם אנחנו. מה יש? למה שהאבות יאכלו בוסר?
תגובות