בימים אלו, בעדר הכבשות נפל דבר.
האם אך חלום-שוא היא התקווה כי דסי תנצל את השעה ותיטול בכוח את הצעת הגיוס ככלי-נשק נוסף במלחמת חייה, להשמיע בעיקשות את קולה הערכי ולהציע את מרכולתה לעיני כל העם ?!
נתנאל יעקובזון מזכיר לנו שחז"ל החשיבו אדם לפי ערכו, פחות לפי תארו. ולהיפך, הגדולים יותר נקראו בשמם הפרטי – משום שאין בכוח התואר לתאר אותם. כך אצל אבות האומה, וכך אצל חלק ניכר מן התנאים והאמוראים שנקראו בשמם ללא כל תואר של כבוד. כיצד נשיב עטרה ליושנה?!
אם נוצר צורך לדאוג שבמסגרות צבאיות תישמר השבת כהלכתה, וגם כללי הכשרות. ואולי אפילו יהיה רב שימסור לחיילים שומרי המצוות שיעורים מפעם לפעם. מיד עולה השאלה, האם דאגה זו לא תגרום שבסופו של דבר המסגרת הצבאית השמורה יותר תיתפס כאפשרות יותר מעשית, וכך יבואו אליה יותר משהיו באים אליה לולי הדאגה הזו.
המכתב המובא כאן לא נכתב עתה, ולא כמכתב פתוח. הוא נכתב לפני למעלה מארבע שנים – בשבט תשס"ח, כמכתב פרטי המיועד לחבר מועצת עירית ירושלים (אז) הרב אורי מקלב, וקריאה לטיפול בניתוק הקהילתי הנוצר בקרב היוצאים לעבוד.
"ומה יקרה אם מדינת ישראל על כל אזרחיה יפטרו כל אדם עם כיפה שחורה משרות בצה"ל, ככה סתם, בלי סיבה. ופתאום ביום בהיר מתפוגגות כל ה'בעיות' שלנו עם צה"ל – האם לא נצטרך למצוא פתרון לכל הצעירים שלא מצאו את מקומם בישיבות"???
מתוך שלל הנושאים העומדים על הפרק מציע מתי הורוביץ להתמקד בעיקר: היסודות: מנהיגי ישראל, אבני הבנין: חינוך הילדים, עיצוב פנים: יושרה ציבורית.
דורות רבים חי עם ישראל בקהילות. הקהילות התקיימו על בסיס גיאוגרפי, בכל עיר וכפר היתה קהילה שאיחדה את יהודי העיר או הכפר. ברור ומובן מאיליו שחברי הקהילה אינם אמורים להיות
[מתוך מאמרי המערכת בעלוני של אגודה אחת] לאן מועדות פנינו? בכל חודש טרם הוצאתו לאור של העלון החודשי, אנו שואלים את עצמנו מחדש: כיצד יתקבל הגיליון בקרב הקוראים? האם יצליחו
אחת הסכנות הרוחניות הגדולות הניצבות בפנינו, אם לא הגדולה שבהם, היא גם אחד המאפיינים המובהקים של העתיד, ואם תמצי לומר ההווה, הלא הוא מר אינטרנט הי"ו. מחד, לא ניתן לדמיין
כל זה לכאורה כבר לא קיים, אבל רק לכאורה, בהתבוננות של רגע יראה כל אחד שמה שהיה הוא שיהיה. ראש הקהל אמנם החליף צורה אך במהותו חי וקיים הוא, ולא