במאמרו של ראש ישיבת דרך ה' המפורסם כאן באתר כותב הרב גרינבוים כי לא לחינם לובשים החרדים 'שחור לבן', כי אצל החרדים הכל הוא או שחור או לבן.
אכן, כזו היא התפיסה המקובלת כיום. ולכאורה שרשים לה כבר בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ד), שם כתב, וכיון שהוא כן, כבר התברר, כי כל מעשי בני אדם אינם יוצאים מן הצווי והאזהרה, וביאור זה, כי כל העושה מעשה, אם הוא מן הצווים הוא מעשה טוב, ואם יניח מעשותו, והוא יכול לעמד בחובתו, הוא מקצר. וכן מי שעושה דבר מן האזהרות הוא חוטא, ואם יניח מעשותו, הוא צדיק, כשיניחנו בעבור יראת ה', כמ"ש הכתוב: אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שוה ונכונה, הוא צדיק, כאשר אמר: טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. וכפי שהוא מסביר שם שאין מעשים שאינם מצוות או עבירות, ואם האדם צריך לפרנס את עצמו, הרי זו היא מצווה, ואם הוא מפריז, זו עבירה. ואם הוא מסתפק במועט כדי למשול בתאוותיו, שוב היא מצווה. ואם שלא לשם שמים, הרי זו עבירה.
אלא שהמסקנה המתבקשת מדברי חובות הלבבות אינה שדברים הם פסולים לגמרי או כשרים למהדרין, כי אם ההיפך! שאדם צריך להיות מאוד זהיר בכל תהלוכותיו, משום שאותו מעשה יכול להיות מצווה, ובסיטואציה אחרת הוא עבירה. התפיסה המקובלת של 'שחור – לבן' גורסת שיש דברים שאין לעשותם, אף פעם, בשום אופן. ויש דברים שתמיד הם מצווה, יהיה מה שיהיה. וזה בדיוק ההיפך ממה שאנו מוצאים בדברי הקדמונים.
אם נגלוש מיד לעניני היומיום, בלי להתיימר למומחיות הדרושה כדי לתרגם את דברי החוה"ל למעשים יומיומיים. אלא רק כדי לבחון איך באה תפיסת השחור לבן לידי ביטוח בשטח, בהתנהלות המקובלת מול סיטואציות חדשות שאין לנו מסורת עליהן.
כבר לפני עשר שנים היה מי שזעק, יום יבוא והאינטרנט יהפוך להיות כלי שאי אפשר להתעלם ממנו. זה יקח זמן, אבל בסופו של דבר ניאלץ למצוא פתרון מהודר. כדאי לחשוב על זה לפני שיהיה מאוחר. האם מישהו שמע לזעקה הזו?
אין טעם להאשים גורם רבני זה או אחר. משהגיעו עסקנים אל הרבנים והבהירו להם את סכנת האינטרנט, אך טבעי הוא שהרבנים חתמו על איסור מוחלט על כל גישה לאינטרנט. האם היה שם מישהו בעל חזון טכנולוגי שיבהיר את הצד השני? שבסופו של דבר ניאלץ לתת פתרון 'אפור', ושההליכה לכיוון של איסור מוחלט רק תגרום לאיחורו של הפתרון, ולנזקים חמורים יותר ויותר?!
בדברי החובות הלבבות אנו מוצאים את שרשי התפיסה המקובלת 'איזון הוא ערך עליון'. איזון אין משמעו איסור מוחלט או היתר מוחלט, אלא להיפך, הליכה על חבל דק, ושפיטת כל דבר לגופו! הרי זה אחד הדברים עליהם חונכנו בילדותינו, היהדות היא תורת חיים, וככזו אינה אוסרת על האדם את הכל, אלא מתירה לו דברים מסויימים ואוסרת אחרים. כמבואר בגמרא בסוף יבמות שכל דבר שהתורה אסרה, התירה אחר כנגדו. וכמפורסם בשם הרב אברמסקי, שמפרשת יפת תואר יש להוכיח שכל מה שהתורה אסרה, אדם יכול לעמוד בו. שכן כשאינו יכול לעמוד, טרחה התורה להתיר.
זו התפיסה המובעת בדברי בעל חובות הלבבות, אמנם אין דבר שהוא רשות, יש רק מצוות או עבירות. אבל אין כוונת הדברים שדברים מסויימים הם תמיד אסורים, ואחרים תמיד מותרים. ההיפך הוא הנכון, אותם המעשים יכולים להיות מצווה בסיטואציה אחת, ועבירה בסיטואציה אחרת. זה הרבה יותר מחייב. וזה גם מחייב אותנו להתמודד עם התפיסה האוסרת הכל כביכול בשם התורה.
במאמר סמוך התפרסם מכתב הממוען לח"כי דגל התורה, ובו קריאה להקמת כוללים לאנשים עובדים. האם תוכלו לשער לבדכם מה הן התגובות הצפויות של אותם הטוענים לשמירת ההשקפה הטהורה? או בנוסח אחר, מדוע באמת לא נעשה דבר, הרי ההצעה הזו נשלחה לפני למעלה מארבע שנים?
הסיבה האמיתית היא החשש מלגיטימציה של מסלולי דיעבד. בקושי רב אפשר להודות בכך שלפעמים אדם צריך לצאת לעבודה, אך בד בבד יש להזכיר שהוא צריך לעשות זאת כשהוא כפוף ובוכה. לא כדברי בעל חובות הלבבות, 'וכאשר נחקר על די בספוק להגיע מן העולם אל המזון, נמצאנו מצווה בו כמ"ש בראשית היצירה: ויברך אתם וגו' ומלאו את הארץ וכבשה, ואמר אח"כ: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, אם כן די הספוק במזון נכנס בשער הצווי. ובהמשך דבריו: ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שוה ונכונה, הוא צדיק, כאשר אמר: טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. ואם יהיה מרבה ועובר די הספוק, הוא מקצר, מפני שהוא מביא למה שהזהיר ממנו האלקים'. הרי לנו גישת תורתינו לצורך בפרנסה, כשצריך, זו מצווה. אין לעשותה 'כפוף ובוכה'. כשעושים יותר מכפי הצורך, גם לא טוב.
מהו 'די הסיפוק במזון' הנכנס בשער הציווי? קשה מאוד לדעת, אך נאמנים עלינו דברי מיכאל שוטלנד, שכתב היום (ט"ו סיוון תשע"ב) ב'יתד': 'ככלות הכל, הבה לא נרמה את עצמנו: אין שום משכורת המקובלת בעולם המערבי, התואמת נתוני מחייה של מספר נפשות כמצוי במשפחות חרדיות'. מסקנתו של שוטלנד משונה במקצת, אם אי אפשר לחיות אלא בדרך נס, למה לא נגדיל את הנס עד המקסימום האפשרי. אבל גם אם נניח לגיחוך לפעם אחרת, עדיין נוכל להתמקד במסקנותיו הרלוונטיות לנו, 'די הסיפוק במזון' זה הרבה כסף, לא משהו שאפשר "לארגן" במאמץ קל נוסף בשעות הערב, או בכתיבת מאמרים ל'יתד נאמן' בשעות בין הסדרים. מה עוד שלא כל אחד מוכשר לכתיבת מאמרים מושחזים שכאלו.
אלא שהצורך החשוב והמובן לייקר את לומדי התורה גורם בדיעבד למערכה מופלאה של דה לגיטימציה לאדם היוצא לעבוד. מן הבחינה הזו דוקא מאמרו של שוטלנד מהווה נקודת אור קלושה, משום שיש בו הבנה לצרכים. שלא כדברי העורך הקודם של יתד נאמן שטען שאדם עובד צריך ללכת לעבודתו כפוף ובוכה, למרות ש'די הסיפוק במזון נכנס בשער הציווי'.
אלא שבמסגרת מערכה זו הובע גם העיקרון הוותיק יותר מ'שחור – לבן', ידידו משכבר, 'הכל או לא כלום'. עיקרון זה גורס שמאחר שבוגר ישיבה בחר לצאת לעבודה שלא כפי שלימדוהו כל השנים לשבת בבית ה' כל חייו. שוב אין הוא זכאי לכלום. עיקרון זה גורס שאם נקים כוללים לאנשים עובדים ניתן בזה לגיטימציה לחיים של 'תורה ועבודה' שאלו צמד מילים בעלות קונוטציה נוראית, לחובבי היסטוריה. עיקרון זה גורס ש'הלעיטהו לרשע וימות' ואם בן ישיבה בחר לצאת לעבוד, אין לספק לו הצדקה מוסרית בדמות מסגרת לימודים חלקית. מה עוד שיש חשש גדול שהקמת מסגרת זו תפצה אותו מצפונית, ואולי אפילו תגרום לאחרים לחשוב שזו אפשרות מעשית. כמובן שההתייחסות התורנית המובאת לעיל אינה עומדת מול עיניהם של אותם מאמיני 'הכל או לא כלום'. יש צורך לעיין בדברי החובות הלבבות כדי להבין ש'הכל' אמיתי היינו לחיות כיהודי המקיים את חובותיו, הן בפרנסת הבית והן בקביעות עתים לתורה.
ואם נשוב לסוגיית האינטרנט הכשר. קוצר הראות של עסקנים לפני עשור גרם למשבר בו אנו שרויים עתה. כשהדברים עדיין נאמרים בשני קולות, גם אינטרנט כשר עדיין נדרש לגנאי, למרות שלעתים רבות משמעות שלילת הכשר היא התרת הרצועה לגמרי לאינטרנט פרוץ. המחיר של תפיסת 'שחור – לבן' הוא שחור משחור… המחיר של תפיסת 'הכל או לא כלום' הוא 'כלום'. הגישה התורנית היא מציאותית, על אדם לקיים את חובותיו לפי המצב, ולא לאסור את המותר.
אל ניתן לקוצר הראות הזה להכתיב מהלכים נוספים. אם צורך השעה הוא להקים מסגרות לימוד לאנשים עובדים, יובע צורך זה בקול רם וברור. אם צורך השעה הוא לגלות הבנה לצרכי הפרנסה, אין טעם לטשטש את המצווה שבכך, שכן 'די הסיפוק במזון נכנס בשער הציווי'.
תגובות