התבשרנו לאחרונה על התרחבות והתחדשות בענף הישיבות התיכוניות החרדיות. מוסדות קמו והתרחבו. התרחבות זו לוותה בקול מחאה, שבא כנגד, מהצד השני, הקורא כנגד ביטול התורה, וחילול המושג "ישיבה".
אין ברצוני להכנס לדיון המאוד חשוב על עצם המושג, המוסד, או לצדד בצד זה או אחר. הייתי רוצה לחשוב בקול, להרהר, על מקומם של לימודי החול בעולמו של האדם בכלל ושל זה החרדי – התורני, בפרט. יתכן והדיון יתרום את חלקו במשהו להוויה החרדית האקטואלית שלפנינו.
השאלה החשובה, כפי שלימד אותנו הרמח"ל, היא שאלת המניע – המטרה.
מהי מטרת לימודי החול?
המטרה יוצרת את צורת המעשה, ומטרות שונות מעצבות דרכי פעולה שונות.
אם נתבונן מסביבנו, בעולם המערבי בגירסתו הישראלית, שבתוכו אנו חיים ופועלים, ושממנו נלקחה הפלטפורמה הנוכחית של לימודי החול, אפשר לזהות 2 סוגי מטרות ללימודים:
סוג ראשון- המטרות הטכניות, התועלתיות:
1. פרנסה וכסף – מיותר להסביר את ההכרח שבדבר. רכישת מקצוע כרוכה בלימודים קודמים.
2. השגת הישגים – באמצעות למידה של תחומי המדע, הרפואה, טכנולוגיה, ניתן לפתח את אותם תחומים, ולהשיג הישגים חשובים לאדם ולעולם.
3. חברתית – התערות בחברה, או השגת מעמד על ידי הצטיינות. ההתערות בחברה דורשת ידע בסיסי בתחומים מסוימים כמו אנגלית, חשבון. תעודת הבגרות מהווה פעמים רבות מדד לרמתו של הנבחן, ומעין תנאי סף לנורמטיביות בחברות מסוימות.
מטרות אלו הן תועלתיות, אבל יש להדגיש שהן נובעות וכרוכות ברגשות מוסריים כמו דאגת האדם ואחריותו לעצמו, למשפחתו, לארצו ולעולמו. היות וכך יש להן ערך, ויש לעודד אותן.
אמנם ישנו סוג שני, מניע נוסף שמניע את האדם לידע. מניע שמקבל ביהדות הדגשה ובמה מרכזית.
מניע זה הוא – הרצון להבין. הרצון לדעת.
במסכת ב"ק הגמרא מפרשת כי האדם נקרא "מבעה", שפרושו "רוצה". האדם מלא ברצונות,. משה רבינו, לפני ההתגלות הראשונה לה זכה, ירד לראות את הסנה. התמיה והרצון להבין איך הסנה בוער ואיננו אוכל. הרצון הוא שהוביל אותו. "וירא כי סר לראות".
העולם הוא חידה מופלאה – כך התבטא החזו"א – והיטיב לבטא בזה את תחושת האדם הבריא, מול מציאות חדשה ולא מובנת.
האדם המבקש, רוצה להבין.
הרצון הזה נובע ממעורבות – תחושת האחדות עם החומר הנלמד.
וממילא מתעוררת תחושת קושי ומצוקה כשהמציאות לא מובנת – לא מאוחדת איתו. (ישנו גם הצורך בכיבוש שפועל כאן, שגם הוא נובע מרצון לשייכות, אבל לא עליו הדברים נסובים).
מערכת לימודי החול המוכתבת ממשרד החינוך – כמו כל מערכת שמונחתת מלמעלה ומכתיבה התנהלות – מתקשה להשתמש במניע הסקרנות הטבעי, קרי: הרצון להבנה שקיים באדם. יתכן אף שאין לה מטרה כזו.
מטרתו של החניך המצוי במערכת החינוך הוא להשיג ציון 'מגן' טוב. משכך, נדרש הוא להשתתפות בשיעורים ובמטלות, ולאחר מכן להשגת ציון טוב בבחינת הבגרות.
התלמיד מצידו, יעשה כל שידרש ממנו בכדי להשיג מטרות אלו, (במידה והוא חדור מוטיבציה להשגת התועלת – התקדמות ללימודים גבוהים במוסד מכובד, כדי לרכוש מקצוע מכניס, מעמד חברתי וכדו'.) אלו המניעים שפועמים בלב המערכת, שגם בצורה הזו – החשיבות הניתנת לבחינות הבגרות, צורת הבחינות, וכדו'.
הציבור החרדי מורגל בגישה אחרת ללימוד. ביהדות, הלימוד הנבחר הוא הלימוד "לשמה", וכדברי הרא"ש- (הובא בנפש החיים בהדגשה) "להוסיף לקח ופלפול". צורת הלימוד המורגלת במוסדות התורניים בנויה בצורה שהלימוד תכלית לעצמו. אין סוף ללימוד, ואין תעודה שממתינה למסיים התואר. החינוך הוא לאהבת הלימוד, אהבת חכמת התורה ומתיקותה. זאת מלבד ההתייחסות הערכית לעיסוק בדברי הבורא, להתקשרות איתו ועם חכמתו. בנוסף, האופי הציבורי בציבור החרדי הוא של צמאון לידע. שמעתי פעם על מדריך במרכז מבקרים שהתבטא שהמבקרים ששואלים הכי הרבה שאלות הם החרדים. אין להרחיב, המציאות מוכרת.
כמדומה שגם בתחום ה"חול", העוסק בעולמו של הבורא, הלימוד הרצוי והראוי ביותר הוא הלימוד שמונע מרצון אמיתי ועניין – לימוד מתוך סקרנות טבעית.
ראשית – זהו האדם. זוהי עמדתו של האדם הבריא כלפי סביבתו – סקרנות. רצון להבנה.
זהו הכיוון אליו האדם אמור לשאוף, וזהו חלק חשוב בהתפתחותו.
בנוסף – כך ראוי לגשת לעולמו של הבורא, ולחכמתו האינסופית, ולא כקרדום לחפור בה. ורווח משמעותי- זהו הלימוד האפקטיבי ביותר, והמהנה ביותר. "אין שמחה כהתרת הספיקות".
כבוגר ישיבה תיכונית, אני יכול להעיד שפעמים רבות הפורמט הנתון של לימודי החול (חוץ מזו של לימודי הקודש) יש בו כדי לדכא את ההתענינות הטבעית של התלמיד. אני קורא מעל במה מכובדת זו, לכל הנפשות הפועלות, אל תחטאו בילד.
העזתם. התחלתם בצעד מהפכני. יצאתם מהריבוע. אל תהפכו לחיקוי של מערכות כושלות.
הניתוח אולי יצליח, אבל החולה ימות.
יתכן שתצליחו להעמיד מערכות משומנות עם ציונים גבוהים, אבל זו אינה הצלחה חינוכית.
בעיני, הצלחה היא העמדת "לומד" – כמו שהתבטא רוג'רס – 'אדם בעל רצון והתענינות מפותחים ובריאים, ושבידו כלים ורקע מספיק להגיע למבוקשו הדעתני'. תלמיד שהצליח בכל הבחינות אבל שונא את כל המקצועות הוא כישלון מוחלט. איך היינו מתיחסים לתלמיד ישיבה שהיה משיג כושר לרבנות ומאידך היה מגדף את התורה?
כמדומה שדווקא מהציבור שלנו, שאמון על פיתוח ההתענינות והלמידה, תוכל לבא גאולה אמיתית ללימוד החול. נדרשת חשיבה מחדש, ביקורתיות ביחס למערכת הנתונה המתבוססת בקשיים וכשלונות (לא בהכרח השגיים, כאמור לעיל), ויצירת פתרונות ומערכות יצירתיים. לבנות מערכת אלטרנטיבית נדרשת הערכות הקפית, תוך חשיבה מערכתית.
אבל שורש השינוי הוא בשינוי המטרה, המניע, השאיפה – לעבור משאיפה לציוניים טובים והשגיות טכנית, לשאיפה להעמדת, 'לומד',
אם המניעים ישתנו, גם הפתרונות יימצאו בע"ה. (ושינוי המניעים תלוי ברמת תחושת כפיפות הקומה בפני החלוצים בתחום \הממסד השולט והמבין, קרי משרד החינוך, למרות היותו כושל בתחום זה).
יתכן לחשוב למשל על בחירת החומרים יחד עם התלמידים, בחירת נושאים רלוונטיים. הוראה המתבססת על נסיונות לגירוי התלמיד, ולא על מסירת חומר. מערכת כזו תשים על נס את פיתוח החשיבה, היצירתיות, ואת הלמידה העצמית (ממש בדומה לחלקים מהמקבילה התורנית- דרך הלימוד בישיבות, המוכרת לכולנו).
עם זאת,מכיון שהמטרות התועלתיות הן ערכיות, ובנוסף הן הכרח שלא יגונה, אין להתעלם מהצורך והחשיבות של הבחינות וההישגים, אבל אין לכפוף את קומת התלמיד לצורכן.
כל ילד קטן מלא בסקרנות, ענין ורצון. נכון שלא קל לענין כיתה שלימה בנושא אחד, ומכשולים רבים עומדים בפתח. עם זאת, אני מאמין, שאם יהיו נסיונות יצירתיים ונועזים בכיוון, גם משרד החינוך יענה אמן, ויהיה מוכן להתאים את הבחינות למערכת שנותנת דגשים אחרים, מערכת שקשובה למה שמענין את התלמידים, שמלמדת לימוד משמעותי, באופן מסקרן ומגרה, ומחנכת לחשיבה ויצירה, ולא רק לשינון והתכוננות לבחינות.
נזכור שהתבוננות פשוטה בסנה הובילה להתגלות אלוקית שלא הסתיימה.
תגובות