זו לא השתמטות! על צבא ואחריות.

ישנו צבא קטן בעולם, שיש לו הרבה משתמטים, לא, חס וחלילה יש לכל אחד תירוצים טובים להשתמט מהצבא, אם מסיבות ערכיות אם מסיבות רגשיות אם מסיבות בריאות. אבל בפועל לפעמים אגף כוח האדם של אותו צבא לוכד אנשים ופוקד עליהם כך וכך תעשו.

כשאני נמצא לבד לצד זקן שנפל, אזי ברור לי שהמפקד שלי בצבא האחריות – קרא בשם שלי, והוא מתכוון אלי שאני זה שאלך לעזור לו, אבל מה קורה ברחוב הציבורי, כשיש עוד אנשים ואני אומר לעצמי, למה שאני אדאג לזה? אם האשפה עולה על גדותיה או אם נורה נשרפה ברמזור, בדרך כלל אזמין את זה שעבר קודם או זה שיעבור אחרי – שיתקשר לעירייה  למה אני? אני רוצה להתחבא אל הכלים. להתעסק בעצמי, בבעיות שלי ובהנאות שלי. מי אמר שהמפקד הטיל את זה עלי?

כל זה עוד היה מתקבל כהשתמטות סבירה שכך הוא טבע האנוש להשתמט מצבא האחריות. עד שכבר נטבע הפתגם "שקדירת השותפים אינה חמה ואינה קרירה" היא מעט חמה כי אנשים לא לגמרי משתמטים מידי פעם מחממים את הסיר, אבל מיד הולכים ונפנים לנושאים אחרים.

אבל מה קורה כשרמזור חברתי הפסיק לעבוד? אין אדום ואין ירוק. הכתום מהבהב כמתריע. הצומת הופך לאנדרלמוסיה, זה מפה וזה משם,  צפירות, תאונות, נפגעים, ו… האנשים מסביב שותקים. מי יכול אז להצדיק השתמטות שפלה מצבא האחריות?

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה אמיתית. ישנם  אנשים שלא רוצים להשתמט. הם בהחלט רוצים להתגייס. אבל הם לא מכירים את המבנה של נשיאה בעול ושל אחריות.

בעוד שזו תורה שנלמדת על רגל אחת: ב"צבא האחריות" כל יחיד הוא הכל:  הרמטכ"ל, הסגן, המפקד האלוף, ראש זרוע וכו' עד החייל הבודד בדרג המבצע. כל יחיד שמכיר בכוחו ליזום, לעשות, לסייע, לכתוב, לדרבן, יקום ויקים צבא לעצמו.

אך עדיין יעמדו בדרכנו כמה בעיות:

א. כפל פעילות

ללא התאגדות תהיה כפל פעילות. אין טעם ששני אנשים יעבדו במקביל על אותו נושא ובנפרד ולכן חייבים שיתוף מידע וידע בסיסי.

נתאר לעצמינו שלא הייתה תקשורת ושיתוף נתוני המצאות ומחקר, ובכל מדינה היו מתחילים לפתח נורות, טלפונים, מכוניות ומכונות – הכל מחדש?

הרי לא היינו מגיעים כך לשום מקום… ולכן אם מישהו לדוגמה – משרטט מודל ראוי לקהילה של אנשים עובדים  שמשלבים תורה עם דרך ארץ – אזי אחריות ציבורית היא לשתף את זה מעבר לידידים במעגל הקרוב.

ב. פעילות חסרת מיקוד

מבלי להעמיד אנשים שיקדישו את זמנם לניתוח מעמיק של בעיות החברה וזיהוי העיקר והטפל, ישנו סיכוי גדול של השקעת מאמצים בפתרון לסימפטומים, במקום לעסוק בפתרונות עבור הבעיה השורשית.

אם ניקח לדוגמה את נושא הנשירה בקרב מתבגרים, ממבט ראשון נראה שצריך להקים להם מוסדות מותאמים עם חונכים צמודים, פעילויות מגוונות וכו', אך במבט מעמיק יותר זה מתחיל בתוכנית הלימודים בישיבות הקטנות, שהיא לא מתאימה כשבלונה יחידה עבור כלל המתבגרים, כלומר עלינו לדון בתוכנית הראויה לכלל מוסדות החינוך לבנים – ויתכן שנמצא שעל כל 10,000 תלמידים יש צורך בתמהיל של 40% ישיבות לגמרא בלבד, 40% ישיבות המשלבות לכתחילה תכנים נוספים, ועוד 20% ישיבות שאכן מצמידות חונכים ומשקיעים יותר בנוער שאכן סובל מבעיות משפחה/חברה וכו'.

ואף אחרי מסקנה כזו, אנו עדיין באמצע הדרך משום שאין לנו "משרד חינוך תורני" שיארגן את התמהיל הנצרך ואת מבחני המיון לצורך המלצות עבור התלמידים…

ואף אחרי שנקים "משרד חינוך" שכזה עדיין נגלה שבחור מחסידות א' אינו יכול ללמוד עם בחור מחסידות ב' ושניהם יחד אינם יכולים ללמוד עם בחור ליטאי ושלושתם יחד מתקשים ללמוד עם הספרדי, ומאידך לא יתכן להקים בכל זרם את כל סוגי הישיבות המותאמות לתלמידים השונים.

ואם כן עולה תובנה לפיה החסר במוסדות שאינם מלמדים בשבלונת "גמרא בלבד" נעוצה בכך שישנו פילוג רב מידי בציבור, כך שמוסד שרוצה לשלב לימודי חול לא יזכה למספיק תלמידים בני אותו זרם ואורך פאות וחליפה.

כלומר, יתכן וישנה מוכנות ציבורית של 20%-30% מההורים שרוצים לשלוח מראש את הבן המתבגר ללמוד בישיבה שמתאימה לרמתו הלימודית והעיונית, אלא שהם מפולגים כל אחד בין זרם ותת זרם שונה בציבור – כך שהם לא ישלחו יחד לאותו מוסד, מה שמערער את הכדאיות הכלכלית להקים מוסד שכזה. (רק כשהבן כבר מתחיל לגלות סימני עזיבת הקן, או אז כבר מוותרים ומוכנים שהבן ילמד גם עם בני הזרם השני… ומוכנים גם לתקצב את אנשי המקצוע שיסייעו לו…).

ובקיצור, יש צורך לחקור ולנתח כל בעיה חברתית ולחפש את הפתרונות ברמת השורשים.

ג. הגשה ושיווק

 ישנם רבים שרוצים לעזור, מתוך שיש להם ביקורת על המצב הקיים. אלא שהם משדרים לסביבה את הדברים באופן ביקורתי שאינו מאפשר לסביבה לקבל את הביקורת ובוודאי שלא את הפיתרון המוצע.

כאשר רוצים להשפיע בחברה מתוך כנות ורצון לקדם את החברה, אי אפשר לצפות וכל שכן לתכנן מהפכה. מהפכות אינן מטיבות עם החברה, בוודאי שלא חברה בעלת מסר ומסורת קדושים שאותם אנו רוצים להנחיל לדור הבא ועד סוף כל הדורות.

קידום ונטרול בעיות חברה חייבים להגיע לציבור באופן תורני מושכל, תוך הטמעת אופני חיים אחרים. ולדוגמה, כבר שנים שעסקנים וקבוצות מנסות לקדם את העברת עול קניית הדירה מן ההורים אל הילדים, אך ללא הצלחה.

מדוע אין הצלחה בדבר?

מן הסעיף הקודם נוכל ללמוד שצריך לחקור מעט יותר אודות הבעיה, ויתכן שהיא מתחילה בכך שלמעשה לזוג צעיר שמתכנן להתפרנס ממשרת המורה של בת הזוג בתוספת מלגת בן הזוג – אין כל סיכוי לכסות משכנתא ארוכת טווח, ולכן הורים אינם מפילים זאת עליהם, אף שגם הם עצמם לא יכולים לעמוד בכך.

אך כעת בסעיף השיווק, די מסתבר שצריך לפנות קודם לבני ובנות ישראל בגיל השידוכים, ולתת להם קצת הבנה בנושא, וכפי שהעלה השבוע הרב משה גרילק בשבועון "משפחה" – הבאים בקשרי ארוסים צריכים להבין שאם הם רוצים דירה מן ההורים – הם נכנסים למלכוד של נטל רכישת 7-12 דירות לדור הבא שהם רוצים להקים. ואם נשנה את השיטה, כל זוג ידאג לעצמו לדירה אחת ותו לא.

אך את זה צריך לשווק לבחורים, ועד היום לא ראינו פעילות שכזו, אלא בתחום של תקנות, הסכמת הורים, או מודעות הזועקות "רוצח" לעבר בחור הדורש דירה…

כך לא עובדים.

ואם כך בבעיה שכל הציבור כולו מכיר בבעיה ובפתרונה – ללא הבדלי זרמים והשקפות עולם, מה נאמר על בעיות חברה ששורשן נטוע בחלק רגיש יותר של זהירות והגנה על השקפת עולם ומנהג אבות???

ד. תודעה ציבורית

בדברים שאינם צורך מבעבע כדוגמת רכישת מקצוע והשתלמות אקדמית לצורך שיפור המשכורת – קשה להביא לשינויים ציבוריים ללא תודעה מוקדמת ודרישה העולה מן הציבור.

גם אם איש נוטל על עצמו אחריות להיות שליח ציבור לקידום נושאים ציבוריים, עדיין הוא זקוק ל"ציבור" עצמו ולגישה אליו.

וכאן שוב ניזקק לעיתון "משפחה" שקידם כבר מספר פעמים נושאים חברתיים לסדר היום ושינה במו ידיו התנהלויות בעייתיות, ולדוגמה: "סיגריות".

מישהו כאן ראה לאחרונה פרסומת לסיגריות בעיתונות החרדית?

לפעמים ישנן מעידות, אך מאז תחרות "משפחה" לפרסומות נגד עישון והחרמת פרסום סיגריות, צעדו בעקבותיו כל העיתונים במגזר. ואם אנו מאמינים שחברות הסיגריות מאמינות בפרסום, אנו יכולים גם להאמין שלחסרון הפרסומת הייתה השפעה ברוכה על כמות העישון בחברה.

כך שלמעשה רצף הפרסומות שזכו בתחרות והעבירו כל אחת את המסר נגד עישון – הייתה לכך השפעה תודעתית עמוקה – עד שגם עיתונים אחרים וויתרו על תקציבי הפרסום השמנים של חברות מוצרי הטבק. מבלי במה זו קשה להאמין שהייתה אפשרות לעצור פרסומות שרצו בקביעות בכל העיתונות החרדית. 

אך בפועל אין כיום במה או יותר נכון לגיטימציה לעסוק באופן רציני בנושאים הכאובים בחברה. הכל נעשה בשיטת הטאטוא מתחת לשטיח. במידה ונזקקים לבעיה מסויימת הדברים נעשים בחדרי חדרים, וחלילה לא על ידי מי שהתמקצע בתחום… דבר המרפה את ידי העוסקים בטובת הציבור, משום שכשאין תודעה ציבורית לבעיה ולדרכי פיתרון אפשריים, אזי כביכול אין בעיה, ואם אין בעיה אין פיתרון, ואם אין פיתרון אין מוכנות לשנות/לוותר/ לפנות/לעשות/לבצע את הנדרש לשם פיתרון הבעיה.

אין כמו עיתון ודיון ציבורי כדי לקדם תודעה ציבורית ומוכנות לשינוי.

———-

בנקודה זו מסתבר שאנו זקוקים ל"ארגון גג, ש:

א. יאגד מידע וידע – ובכך ימנע כפל פעילות.

ב. יעמיד אנשי מקצוע שיעסקו בניתוח נושאי חברה, יתמקדו בשורשי הבעיות ובמתווי פתרונות אפשריים.

ג. יעמיד אנשי יחסי ציבור לקידום ושיווק הפתרונות באופן זהיר ומתוך כנות ונאמנות לציבור.

ד. יפתח במה או ערוץ ציבורי להעלאת נושאים על סדר היום, וישפיע בכך על התודעה והשיח הציבורי.

ובפעם הבאה נעסוק בבעיות הכרוכות בהקמת "ארגון גג" שכזה.