עכשיו אחרי הבחירות, כשהפוליטיקאים סיימו לשכנע אותנו שצריך ייצוג דתי בכנסת. ולאחר שכבר אי אפשר לתפוס את הדברים כבעלי נגיעה פוליטית ו/או נגד מפלגה זו או אחרת.
עכשיו זה הזמן לחשוב על זה ברצינות. על הפרדת הדת מהמדינה. משום שהשנאה לתורה הולכת וגוברת, ושמא עלינו להפריד את הדת מהמדינה בכדי להגן על קדשי ישראל.
המערכת.
————–
לפני מספר ימים, פגשתי מורה בבית ספר דתי בירוחם, גלגלנו שיחה על מספר נושאים, ותוך כדי השיחה הוא סיפר לי על המתרחש במוסדות הלימוד בעירו. הוא סיפר שהוא פגש לפני שהוא פגש תלמיד שלו חבוש כיפה וציציותיו מתבדרות מחולצתו, להפתעתו הוא סיפר שלא המשיך את לימודיו בתיכון דתי אלא בתיכון החילוני. בן שיחי המורה שאל אותו בפליאה איך זה שהוא כדתי לומד במוסד חילוני. התלמיד השיב לו, אצלנו בכיתה כולם דתיים חוץ מהמורים…איך זה יתכן, שאל אותו המורה, ככה זה, השיב לו התלמיד.
המורה הסביר לי שפליאתו הינה גדולה שבעתיים, כיון שלא מעט בוגרים מבית ספרו הדתי שהולכים לתיכון דתי מורדים את הכיפה, והמוסד הדתי מנסה בכל כוחו לכפות עליהם בעל כורחם את אורח החיים הדתי – אך ללא הועיל. כך שאם התיכון הדתי לא מצליח להחזיק נערים רבים בדת, על אחת כמה וכמה שאלו ההולכים לתיכון שאינו דתי לא אמורים להישאר שומרי מצוות, וכיצד אם כן דווקא שם נותרים בני הנוער בדתם.
מהשיחה הזו הפלגתי במחשבות, לא הצלחתי לפצח את הפרדוקס הזה, כיצד זה שנערים דתיים במוסד חילוני מוצהר, המקבלים חינוך נטול זיקה דתית, ובכל זאת חובשים כיפה וציצית, ומנהלים אורח חיים דתי. לא רק שהם לא מתביישים בדת, אלא ההפך, הדת היא ערך חשוב ונוכח בחייהם.
ואז חלפה בי המחשבה, אולי אותם נערים נותרו דתיים, לא – למרות שהם לומדים במוסד חילוני, אלא – בגלל שהם לומדים במוסד כזה. אולי ברגע שהדת מגיע אליהם כזכות ולא כחובה, הם לא רואים צורך לפרוק עול, ולהתמרד במחויבות הכפויה.
זו נקודה למחשבה, אולי גם אם מוסדות החינוך החרדיים ישחררו במעט את לפיתת הכפייה החינוכית, ויתנו לנוער תחושה של בחירה עצמית, אולי התוצאות יהיו ברוכות יותר. אין לי את הכלים לשפוט בסוגיה חינוכית שכזו, ויתכן שהשוואה למגזר החרדי אינה נכונה, אך העלית פה בסך הכול נקודה למחשבה.
* * *
מנקודה זו הפלגתי במחשבתי לסוגיה רחבה יותר, אקוטית ורלוונטית כאחת – 'הפרדת דת ממדינה'.
לא אכנס פה לכל רבדי הנושא הרחב הזה, אך אנסה לעמוד בתמצות על עיקריו.
ישנם שתי מגמות עיקריות לחיבור שתי מושגים אלו – דת ומדינה, יחדיו.
1] התפיסה הציונית שרואה במדינה אידיאל דתי – לאומי. ואם המדינה אינה ממלאת את הפונקציה הדתית, היא מועלת ביעודה.
2] תפיסת הציבור החרדי שרואה עצמו אחראי על יהדותם של כלל הציבור הישראלי, כחלק מצוו הערבות הדתית הדדית.
כיום, במידה מסוימת, שתי הסיבות הללו הולכים ומתערבבים זה בזה, והציבור החילוני מתקומם כנגדם במידה שווה, ובגינם מתעורר אצלו שנאה ופחד מהדת וממיצגיה.
השנאה והפחד נוצרים לא רק מתחושת האיום שהחילונים חשים מציבור שומרי המצוות, אלא גם מנקודות חיכוך רבות שנוצרות בעקבות חילוקי דעות שמתגלעות על אופייה וצביונה של המדינה.
שני הצדדים יוצאים ניזוקים מהשנאה והמפחד, הציבור החילוני [שאולי גם מקיים מצוות מסוימות בזכות חיבור הדת והמדינה] שמתרחק מהדת, ומזהה אותה עם הציבור השנוא עליו, ומאבד תחושת שייכות עם מסורת ישראל. וציבור שומרי המצוות שחש נרדף, הן מבחינת אפליה חומרית, והן מבחינה רוחנית דתית.
מדינת ישראל, לאן? (עריכת תמונה מויקי שיתוף)
אבקש לעלות שאלה לדיון, שנוגעת בעיקר למגמה השנייה של חיבור דת ומדינה, אך בהמשכה היא גם נוגעת למגמה הראשונה. בשורה תחתונה המטרה של שתי מגמות אלו הוא להגיע למצב שכמה יהודים ישמרו תורה ומצוות, זוהי המתודה המובילה את הסטטוס של חיבור הדת והמדינה. והדרך והאמצעי להגיע למטרה זו פחות תופסים מקום, העיקר שהמטרה תושג.
במה דברים אמורים. ניקח דוגמא של 'תחבורה ציבורית בשבת'. מדוע המדינה אינה מפעילה תחבורה ציבורית בשבת? בגלל שזו מדינה יהודית, ולא יאה לה למדינה לדרוס את השבת בפומבי. וזאת למרות שלאמיתו של דבר יתכן, וגם מסתבר, שבכך שאין תחבורה ציבורית בשבת, יותר ויותר אנשים נוסעים ברכבם הפרטי, ועוברים על איסורי תורה חמורים יותר, מאשר נסיעה בתחבורה ציבורית. נסיעה ברכב פרטי מותנית בעבירה על איסור 'מבעיר', ואילו בנסיעה בתחבורה ציבורית ישנו [לרוב הדעות] רק איסור דרבנן.
מדוע אם כן בכל זאת הפעלת תחבורה בשבת היא קוו אדום מבחינת ציבור שומרי המצוות? בגלל הנהגים ששבתם תופר? ברור שלא רק בגלל זה.
הסיבה היא אם כן, שהמבט הוא על השגת היעד, והוא שמירת תורה על ידי כמה שיותר יהודים, ושהמדינה תהיה מדינה יהודית. גם אם בדרך ישנם יותר חילולי שבת פרטיים על ידי הנוסעים ברכבם הפרטי, גם אז, עדיין עדיף שלא תפעל תחבורה ציבורית בשבת, כיון שרק כך יש סיכוי שיהודי תל אביבי לא ישכח שישנה שבת לעם ישראל, ושהוא בכלל משתייך לדת היהודית, ושהבן שלו יכיר את ערכי היהדות, וכו' וכו' ובסופו של דבר התועלת הסופית תהיה גדולה יותר, וכך יושג היעד העיקרי בצורה טובה יותר. ואולי יש בזה גם פורמליזציה הלכתית של הלעיטהו לרשע וימות. ואולי יש בזה גם אמירה מטא הלכתית כמו של החפץ חיים, שהשבת היא השלט המכריז על יהדותנו. כלומר, הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. זו מצוה מגדירה, יש לה משקל יתר. גם לפומביות במדינה "יהודית" יש משקל יתר
וכאן עלינו לשאול, האם המבט הזה הוא אכן נכון? האם כך אנו צריכים להביט על הנושא מבחינה ערכית? והאם מבחינה טכנית כך יושג היעד בצורה טובה יותר?
* * *
אם נצא מתוך נקודת הנחה שבכדי להשיג את היעד אכן ראוי להתעלם מסתירות נקודתיות שמתגלעות בדרך. עלינו לפתוח דיון רחב עוד יותר.
למה שלא נתייחס אל הציבור החילוני כאל אותו תיכון שנעריו כולם דתיים למרות היותו מוסד חילוני. אולי טוב יהיה יותר שפשוט נרפה את הכפייה הדתית המסוימת שישנה על הציבור החילוני, ובכך הוא ייפתח אל הדת, ויהיה כשיר להביט אל הפנים היפות של היהדות, ואולי דווקא בגלל שהוא יוכל לבחור בכל אורח חיים שהוא רוצה, הוא יבחר באורח החיים דתי. הוא לא ישנא את הדת, ולא ינסה לפתח אלטרנטיבה לדת המקורית, [כמו התופעות של ישיבות חילוניות, קבלת שבת על חוף הים, תיקון ליל שבועות חילוני, וכדו'. תופעות אלו הם התסמינים הנגטיביים לחיבור הדת והמדינה.] אלא הוא יראה בדת אינטרס עצמי שלו, בתור בן לעם היהודי.
נמצא שמה שיראה כוויתור על עקרונות יהודיים/דתיים, מסוגל אולי להביא לחיזוק הדת, ולריבוי שומרי תורה בארץ הקודש.
לסיכום : הדיון הוא – האם חיבור הדת והמדינה מועיל יותר מאשר הוא גורע, האם לא היה טוב יותר לו הדת הייתה פתוחה לכל, מבלי לכפות את החיבור אליה בשום אמצעי.
תגובות