שאלת זהותו הייחודית של העם היהודי היא מן הנושאים הנדושים והשנויים במחלוקת ביותר בתולדות אומתנו. קולמוסים רבים נשתברו בה ואין מספר לגווילים שהוכתמו במאמץ עיקש להוכיח כי זהו היהודי וזה יחודו ואין בלתו וכהנה וכהנה. מים שאין להם סוף. אינני רואה עצמי ראוי או מסוגל להוסיף משהו בסוגיא כבדת משקל זו, אך ארצה לעקוף מעט את השאלה ולהציע איזו תובנה על מאפיין בסיסי מאד, לדעתי, בתודעת העם היהודי, ואולי בתודעת כל תרבות באשר היא – תודעת העם הנבחר.
אין זה סוד כי יהודים במשך הדורות תפסו את עצמם כנבחרים, לכל הפחות באופן פורמלי. בנוסח התפילה אנו אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים… ורוממתנו מכל הלשונות". בברכות השחר אנו מברכים "שלא עשני גוי" ובכלל, ההבחנה בין יהודי ל"גוי", כל בן אומה אחרת ללא הבדל דת גזע ומין, נוכחת מאד בשיח היהודי. אז נכון, אומרים כי אין זה ייחודי לעם היהודי וגם ההודים והסינים, הגרמנים והארמנים ואולי אפילו השבטים האינדיאנים שעל גדות האמזונס, כולם תפסו את עצמם כמיוחדים ונבחרים, ועם זאת עדיין יש מקום לשאול כיצד מאפיין הנבחרות מתפקד בתודעה היהודית.
מדוע זה חשוב? משתי סיבות. ראשית, כיוון שכיום אמירה כעין זו היא, בלשון המעטה, נוגדת את התקינות הפוליטית. לומר חס וחלילה על עם שהוא נבחר? על תרבות שהיא נעלה? רק התבטאות שוביניסטית או הומופובית יכולה להיות יותר גרועה. אולי זה בעקבות טראומת השואה והתנועות הלאומניות של תקופתה, אולי זה סתם בגלל רוח הרלטיביזם שירדה על המערב לאחרונה, אך כך או כך ישנו טאבו האוסר להעלות או להזכיר את נושא זה. אלא שכיהודי מסורתי המשתדל להתפלל יום יום, המאמץ את דברי התורה והנביאים ומקפיד על קיום ההלכה, קצת קשה לי להדחיק את הסנוביות העמוקה הטבועה בנו. אני לא שותה יין שגוי נגע בו ולא אוכל את בישוליו, אני תומך באיסור נישואי תערובת ומאמץ את הכללים הנוקשים של הגיור, ואני אמון על המקראות המספרות לנו: "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים", ולא סתם סגולה, אלא: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ". האם אפשר להחזיק בתפיסות כעין אלו בלי להפוך ללאומן קיצוני היוצר דה-הומניזציה לאחר? וזה מטריד במיוחד לא למרות-שאני-יהודי, אלא דווקא בגלל זה. לא בגלל שיהודים חייבים להיות יפים ומוסריים ותקינים וכל השאר, אלא בגלל שיהודים סבלו במשך דורות בדיוק מאותם תפיסות עליונות. יהודים הושפלו ונודו, נרצחו ונאנסו, דמם הופקר וממונם הותר, רק בשם ההצדקה של היותם גזע נחות יותר. הסיבה שכל כך רבים מיהודי התפוצות מזוהים עמוקות עם השמאל הקיצוני אינה רק נטייה רדיקלית לתיקון עולם, כי אם גם זיכרון עמוק של הזמן בו חיינו תחת ידה האימתנית של דוקטרינת העליונות. זו הסיבה הראשונה עבורה חשוב להעלות את הנושא.
שער טיטוס (ויקיפדיה)
הסיבה השנייה היא חיובית. כאשר אני מביט פנימה אל ההווי והשיח היהודי, אני מגלה כי אין תכונה יותר דומיננטית בדחף למצוינות אישית, נקיות מוסרית וגילוי אחריות, מאשר תפיסה עצמית גבוהה. כילד דתי, אחד הטיעונים המשכנעים ביותר שהיה למחנכי בכדי להניאנו ממעשים פסולים היה "חילול השם". בתרגום ממלכתי תהיה משמעותו של ביטוי זה: "זה לא מתאים, אתה נושא דגל מסוים, תכבד אותו". כלומר, התפיסה כי הפרט הוא חלק מקבוצה מרוממת מעניקה לאדם את היכולת להתנשא מעט מעל שפיפות הקומה האנושית השכיחה ולהרגיש מחויב יותר. מתקני עולם למיניהם, אשר הוזכרו כאן כבר קודם, מהווים דוגמא מצוינת לעקרון זה: פעיל חברתי בתנועה לתיקון עולם מרגיש כי נטל המשא על כתפיו מחייב אותו בנקיות מוסרית יוצאת מן הכלל. ואכן, לא לחינם מודדת דעת הקהל את סירחונו של רב או של פעיל חברתי באמות מידה גבוהות יותר מהנדרש מהאיש הפשוט. כאשר האדם מעלה על נס את השתייכותו לקבוצה בעלת מעלה, עליו להוכיח כי הוא אכן ראוי לה. אנו פוגשים את תופעה זו דרך האזהרה של האימא היהודייה האומרת לילדה "כך לא מתנהג יהודי", וסביר להניח כי גם האם האנגלייה אומרת: "לא יאה לג'נטלמן", והצרפתייה מוחה "זה לא מתורבת". כל האימהות החשובות הללו מתכוונות בעצם לדבר אחד: "תכבד את הקבוצה אליה אתה משתייך". מסיבה זו אני חושב כי ראוי לתת את הדעת על תפיסת הנבחרות של היהודים ולא להשליכה מאחרי גוונו כלאומנות פגומה.
השאלה אם כן היא, כיצד? איך ניתן להחזיק מצד אחד בתודעת נבחרות, אך מאידך לא להיות גזען מתנשא. כדי לענות על כך ברצוני לתת שתי הבחנות. הראשונה היא הבחנה בין "גזענות" לבין "עליונות תרבותית". השנייה היא הבחנה בין "ייחודיות" לבין "עליונות". נתחיל מהשנייה.
כל קבוצה אתנית אשר ניתן להבחינה מתרבויות אחרות היא ייחודית בהגדרה. ברגע שקבוצה אתנית כל שהיא מאבדת את ייחודה התרבותי היא פשוט מתפוגגת. תהליך כזה קרוי "היטמעות" או בהקשר היהודי "התבוללות". הייחודיות של החברה אינו ענין של בחירה, הוא נכפה על חבריה מעצם ההשתייכות לקבוצה. אם אדם נולד בסין, מתחנך בסין, שומע שירים בסינית ורואה סרטי אנימציה עם יצורים קטנים וצווחנים, אז הוא סיני. לכל מקום אליו ילך ומה שלא יעשה, יוותר בו החותם של הייחודיות התרבותית שהוטבעה בו. זה לגבי ייחודיות.
המקרה של עליונות הוא כבר יותר עדין והוא דורש איזו הקדמה קטנה, הצהרתית משהו: עליכם לדעת כי אנכי הקטן נגוע בחטא הכפירה בהוד קדושת פוקו וסארטר ומחזיק בעמדה שמרנית אנטי-רלטיביסטית בעליל. אני סבור כי תרבות בה יש פחות אלימות, יותר השכלה, יותר רגישות, יותר כבוד ויותר רווחה, נעלה בהרבה על תרבות החסרה את כל אלו. אני משוכנע כי ניתן למדוד פרמטרים רבים מהנ"ל בכלים מוחלטים. אלימות, למשל, היא לא משהו אמורפי, היא עניין פיזי מאד. השכלה זה מקרה קצת יותר מסובך, אך ניתן בקלות לעמת מקרי קצה של חברה אנאלפביתית עם חברה מפותחת, מה שמוכיח שביסודה גם השכלה ניתנת למדידה. הפרמטרים האחרונים מהווים כבר אתגר משמעותי, אך אם נהיה כנים עם עצמנו, לכל אחד מאיתנו יש באיזו פינה חבויה בלב שיפוט נחרץ על מעלותיה וחסרונותיה של כל תרבות בה הוא נתקל, ואני לא רואה צורך להתנצל על כך.
בהנחה שצלחתם את טענתי בדבר קיומם של פרמטרים מוחלטים למדידת עליונותה של תרבות על פני האחרת, ארצה להתקדם לשלב הבא בטיעון. הנחנו שלכל תרבות יש ייחודיות אימננטית, והסכמנו גם כי יש תרבויות הנעלות על אחרות. השאלה היא האם הדברים קשורים זה לזה, האם יש קבוצה אתנית שייחודיותה מחייבת את עליונותה? בנקודה זו אני רוצה לתקוע יתד, התשובה היא חד משמעית: לא.
בהבחנה זו נמצא הקו המבדיל בין תורות גזע הרסניות, לבין שאיפה חיובית לעליונות, בין "גזענות" ל"עליונות תרבותית". כאשר אדם סבור כי עליונותו היא דבר אימננטי מעצם ייחודיותו התרבותית, הוא טוען למעשה כי לא משנה כיצד ינהג, הוא עדיין שווה יותר. עמדה מסוג זה אינה מביאה למצוינות תרבותית, אולי אף ההיפך הוא הנכון. למעשה היא מצדיקה מראש כל בחירה של אותה תרבות ומשחררת את בניה מתחרות. הם לא צריכים להוכיח שהם מצוינים, זה הרי חוק טבע. לעומת זאת, כאשר הקבוצה תופסת כי עליונות זה אופציה אפשרית אך לא הכרחית, היא תשאף תמיד להוכיח כי היא אכן ראויה. העליונות ככוח מניע למצוינות פועלת רק כאשר מתקיימת הבחנה זו.
אם נחזור אל היהודים, טענתי היא כי תפיסת העליונות של העם היהודי לוותה מאז ומעולם בתנאי, זאת בניגוד לייחודם האתני עצמו. הפסוקים בספר שמות המצוטטים לעיל מבהירים כי רק אם יתקיים התנאי של "וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי", אז, ורק אז: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים". כיוצא בו, חז"ל, אשר יצרו את כל ההבדלות המצוינות לעיל בין היהודי לגוי, אומרים בתלמוד הירושלמי: "אומה זו [ישראל] משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדים – יורדים עד עפר: וכשהם עולים –עולים עד לרקיע…" (שקלים א, ה). כלומר, אולי הגורל היהודי כפוי עלינו, אבל אף אחד לא הבטיח לנו עליונות. המצוינות התרבותית של ישראל היא משהו שנדרש ממנו להוכיח כי אנו ראויים לו. ניתן לנו ייעוד של עליונות, לא הבטחה.
הרעיון של התורה הוא הצבת רף של התנהגות מוסרית עבור ישראל, והכרזה: אתם הופכים היום לעם – אם תעמדו ברף הדרישות תהיו אכן דוגמא ומופת "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אבל אם לא תעמדו בו תהפכו לעפר. עסקה פשוטה. אף אחד לא הבטיח לנו יותר מזה.
אז כשמחר בבוקר אומר "שלא עשני גוי", אכוון לכך – שנתן לי רף מוסרי לשאוף אליו והוא שעושה אותי "נבחר". וגם אתם, כאשר תאזינו לפסוקים העוסקים בעליונותו של עם ישראל, זכרו נא: יש שם גם תנאי, להיות נבחר זה ענין של בחירה, אף דבר אינו מוכרח.
תגובות