אתמול זכיתי לאורחים מניו יורק. הם אמנם לא הגיעו ישירות אלי, הם באו בעיקר לים. מזג האוויר המאד סימפטי שלא לומר חמים שקפץ עלינו בין סערות החורף די מוכר בעיר, ימי הקור מעטים יחסית ושמש חורפית היא מתנה מוכרת וידועה לאשדודים. אבל לניו יורקים שיצאו מכפור גדול, שבאותו יום נספרו בבורו פארק 42 מקרי החלקה בשל הקרה שהקפיאה שכבת טל על המדרכות – השמש שלנו היא מתת שקשה להפריז ביוקרתו.
ומה עושים ביום שמש חמים? הולכים לים. וכך זכתה אשדוד בביקור של קרובי הרחוקים מניו יורק. ונו, הם לא יעברו דרכינו רק לעלות ולהגיד שלום? בוודאי שכן. אך מכיוון שלאמריקאים מנומסים זה כמעט חטא להגיע לבנאדם באמצע היום, ומצד שני לישראלים מנומסים זהו חטא שאורחים יעברו בסביבה ולא יעלו אליהם. לא נותרה לנו ברירה אלא להביא אותם מן החוף.
אשדוד היא עיר יפהפיה, שדרות רחבות, טורי עצים, גינות מרהיבות, ניקיון יחסי, בנינים חדשים והרבה מרחב. מה יכול לקרוץ יותר מזה? לא רק לתושבי ברוקלין הצפופה אלא אפילו לבני ברקים מצויים.
מיון אשפה לסוגיה – ברזיל
יושבים אורחי ברכב ומתענגים על הנסיעה. עיניהם שוזפות שדרת וילות מצד אחד וטיילת מבריקה מצד שני.
"כאן זה ההיימישע?" אני נשאלת.
"לא". אני צוחקת, "זו הטיילת של רובע דלית".
עוד חמש דקות נסיעה מביאות אותנו לכיכר ובה פסל סביבתי מפואר של מפרשיות צבעוניות ולידה כמה בנינים מרשימים בכל קנה מידה.
"כאן זה ההיימישע?"
"לא". צחוק אמיתי משתלט עלי, "זה רובע הסיטי".
וכך אנחנו ממשיכים בנסיעה כשהשאלה שבה ונשאלת בכל פעם שמראות מלבבים נשקפים מן החלון, כך גם התשובה, כי לא, לא הגענו עדיין להיימישע. "תגידי לי כשנגיע להיימישע". מבקשת האורחת שמתגעגעת למראות חרדיים.
"אני לא צריכה להגיד לך," אני משיבה והפעם לגמרי לא בצחוק, "כשנגיע לרחובות עם בנינים מוזנחים, עם כל מיני תוספות בניה, רחובות נטולי ירק וגינות אבל יותר ליכלוך ממה שאת רואה כאן, תדעי שהגענו להיימישע".
וכך היה. בנקודה מסוימת לא היה קשה להבין שהנה… הגענו הביתה. כלומר לרובע של ההיימישע.
אז טוב, בואו לא נגזים, גם ברבעים שלנו יש בנינים מטופחים וכמה גינות, ואפילו מקומות נקיים יחסית. אבל בואו נשים את הדגש על יחסית, כי מה לעשות, ההבדל ניכר ונראה לעין, ולא צריך בשביל זה משקפת.
וזה לא שלא נקיים אצלנו. 'והייתם נקיים' שנאמר על דברים אחרים נלקח בהרבה מאד בתים דווקא ברצינות רבה כציווי להברקת אהיל הזכוכית ופנלים נטולי נקודה שחורה. דווקא בבתים שלנו שומרים לרוב על ניקיון כמעט יסודי שמופר ב"ה כל הזמן, כי ב"ה הבית מלא ופעיל ושמח, וחיים בו סביב השעון, ודווקא בבתים שלנו מקפידים יותר כי בשל התנאים הטופוגרפיים, כלומר הרבה יצורי אנוש על מעט מידי מטרים, אם לא יקפידו יהיה פשוט כאוס. אבל כל זה בתוך הבית שלנו. מחוצה לו – החל מחדרי המדרגות החצרות והמדרכות ליד, זו כבר פלנטה אחרת שאיש אינו אחראי לה.
טוב, זה כבר לא שייך לנו. לא?
דווקא כן.
אבל זה בכלל לא רשום בספר האג'נדות שלנו, אין בשום בית ספר וגם לא בגן, חינוך לניקיון לכבוד הסביבה הדוממת, לשמירה על הירק. פשוט לא בנמצא. למה? אולי כי אין זמן, לחץ ההספקים הרודף כל מורה ומלמד מכתיב סדר עדיפויות ואולי משום שזה פחות אכפת לנו.
אבל גם אם לא בית הספר ותלמוד התורה יחנכו, עדיין ישנו הבית, ההורים שמחנכים לכל כך הרבה דברים יחנכו עוד טיפטיפה. למשל: מי שלוקח וופלה באריזה בבוקר בדרך להסעה ופותח אותו עוד בחדר המדרגות יזרוק את העטיפה בפח בכניסה לבנין ולא שני מטר לפניו. רק מעט תשומת לב.
להבדיל מהרבה עניינים בהם נדרש שינוי מהותי ויסודי ויש צורך בתכנית עבודה מרובת ערוצים ושותפים, פה אפשר להתחיל לממש בקטן, בבית שלנו, בתזכורת קבועה לילדים שיוצאים עם פעקאלע, שנוסעים לטיול. אפשר לתת להם לפני צאתם מהבית שקית ניילון ריקה כדי שיאספו בה את הפסולת, היא אפילו לא מורגשת בכיס, וכשממלאים – זורקים לפח עירוני מזדמן. אפשר לנסות גם חינוך סביבתי קצת יותר ארוך באפס מאמץ. ילדי הבנין ישמחו לאסוף ליכלוך מהחצר תמורת תגמול חמוד: כל מי שממלא שקית (ניילון גופיה או אשפה) מקבל תמורה נאותה: קרמבו או קרטיב. עצם העבודה המשותפת של הילדים בבנין כבר תורמת לאחדות, לשותפות וגם לקצת שקט לאמא בבית באותה שעה.
התוצאה בוודאי מתגמלת מיידית, ואין ספק שהילדים עצמם שיראו את ההבדל בין נקי למוזנח יתאהבו בתוצאה ויתאמצו לשמור עליה.
ואפשר, כמה נעים לקוות, שיש מי שקורא את הדברים ויכול להזיז עניינים, להכניס את עניני הניקיון אל תוך תוכנית הלימודים שלנו, שהרי 'תלמיד חכם שעל בגדו רבב…' היא הוראה בדיוק כמו מצוות אחרות שאנחנו מקיימים.
ואולי האורחים שלי שיבואו שוב בשנה הבאה יתבלבלו, הכללים של השנה הזו כבר לא יהיו תקפים כי גם אצלינו יהיה נקי ונעים ומטופח.
אולי
והלוואי.
תגובות