בכל ענייני העולם חשיבותו של דבר נמדדת לפי שכיחותו, הזהב והכסף היהלומים ואבני החן, מוערכים בזכות נדירותם והקושי להשיגם. כלל זה תקף גם ביחס הניתן לאנשים בחברה בה הם חיים,
דורות רבים חי עם ישראל בקהילות. הקהילות התקיימו על בסיס גיאוגרפי, בכל עיר וכפר היתה קהילה שאיחדה את יהודי העיר או הכפר. ברור ומובן מאיליו שחברי הקהילה אינם אמורים להיות
בעלון זה אנו קוראים על בעיות שונות בחברה החרדית. ניתן לכתוב מאמרים שונים על כל בעיה בנפרד, ובהם להציע הצעות לפתרונות וייעול המצב הנתון. אבל ברצוני להציע כאן הסתכלות אחרת
א. בן דוד תוהה מדוע ברור בחברה שלנו כי "המטרה מקדשת את האמצעים".
אנסה בשורות אלו לנתח את הסיבות והתהליכים המביאים ומקבעים מצב נלוז זה, ואולי נוכל למצוא פתח תקווה אשר אם איש את רעהו יעזורו, נוכל לקוות לזמן אשר נביט לאחור ונתמה,
בתקופה האחרונה מרבים לדבר ולהעלות את הרעיון להקמת מסגרות מתאימות לנוער שבו יוכשרו אף במקצוע. אולם משום מה פעולות אלו מתקדמות באיטיות רבה. המצב של הנוער ומצבם הכלכלי של רבים
תענית כט א 'אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה', מדוע אם כן לא נאמרה הלכה זו
"…היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך… וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות ולמדתם ועשיתם למען ילמדון בכל מקום שנאמר ולמדתם שוברו בצידו ועשיתם".
כל זה לכאורה כבר לא קיים, אבל רק לכאורה, בהתבוננות של רגע יראה כל אחד שמה שהיה הוא שיהיה. ראש הקהל אמנם החליף צורה אך במהותו חי וקיים הוא, ולא
בדברים אלו אין אנו מוצאים תשובה לבעיה, כאשר מחד טוען הכותב שבין אדם לחברו ובין אדם למקום היו תלויים זב"ז, ומאידך טוען שהיום אינם קשורים, מה נשתנה? והאם באמת קשורים