לא נבחרות באמת – הנערות של היום הן הנשים של מחר

תהליך התפתחות מצבי ניכור של נערות לא בסיכון לא בניתוק

נחלים נחלים של נערות חייכניות בתלבושת אחידה גודשות באופטימיות את המדרכות והאוטובוסים מידי בקר ברחבי הארץ, בדרכן אל התיכונים והסמינרים- כור ההיתוך וההכשרה אל פני הלם העתיד.

הנערות של היום הן הנשים של המחר.

מה אנו עושים למענן, כדי שיום יבוא והן תגלמנה בדמותן, בתפקידן את אשת החיל- המציאותית העכשווית המגדירה אישה ראויה ככזו שיש בה גם אהבת תורה ויראת שמים וגם ממרחק תביא לחמה?

מה אנו עושים למען נפשן, כדי שלא תקומנה בקר אחד מפורקות, עמוסות, בתחושת קבס, כישלון או מרמה, תתחפרנה בתוך דיכאון של השלמה עם גורלן, או חלילה תבעטנה בכל היקר?

פני חינוך הנערות לאן?

נערות חרדיות (צילום: ויקימדיה)

יש סוגיות חינוכיות שזוכות לדיון, לשולחן ניתוחים, ללב שומע, לאנשים שמאיישים משרות כדי לטפל לטפח ולתקן אותן. כגון: לנערות מבתים שומרי מצוות בסיכון, מאז שנת 2000 יש הוסטלים המיועדים להן, יש עובדות סוציאליות המכוונות לקהילה, יש מסגרות חינוך שמחפשות דרך להתאים לנערות…..יש סוגיה, מנסים ללמוד אותה ולטפל בה.

לחוזרות בתשובה, יש מדרשות, סמינרים ייחודיים, מורות דרך, משנות סדורות, ומשנות סדורות בהתפתחות, המתאימות עצמן לתופעה, לזמן, למקום ולדור.

מה קורה עם נערות החמד, ההולכות בתלם, אלו שלא משנות שמן ולבושן, שמכסות היטב כל מה שצריך, אבל גם מצניעות את מה שהן חושבות ומה שהן מרגישות?  מה קורה להן כאשר הן פוגשות בתוך המערכת שהן חיות בה קונפליקט? מה קורה להן שסיפור אקטואליה נוגע בהן והן חוששות לשיח אודותיו?

או:

מה חושבת נערה שמורתה מחנכת ומאלפת אותה בינה בגדלות בעל אברך בעוד בעלה של אותה מורה, מנהל עסקים חובקי ארץ? מה חושבת נערה שמורתה לומדת יחד אתה ספרי מוסר בשיעורי השקפה, כאשר היא רואה את אותה המורה מאבדת עשתונות וכועסת פעם אחר פעם, באופן קיצוני כמעט פסיכוטי? מה מפנימה נערה שרואה את מורותיה לבושות באופן אחד כשהן מגיעות לסמינר ובאופן אחר כשהן לא בתפקיד חינוכי רשמי? מה חושבת בליבה נערה על מנהל שמבקש ממנה לסגור את הכפתור בחולצה?

נקלעתי לשיחת טלפון עם דמות חינוכית בכירה באחד הסמינרים החשובים בארץ. מאחר וניתנה לי ההזדמנות להשמיע, ללבן, לתהות, לקבול, לשאול ואולי אפילו ללמד משנת חינוך קטנה, מסר אחד קטן וצנוע שייזכר ויהדהד, מימשתי את ההזדמנות. וסיפרתי לרכזת החשובה כמה אירועים (הפרטים מטושטשים היטב):

באחד הסמינרים פגש המנהל תלמידה שהופעתה הייתה מושפעת במקצת מחתונה שהיא השתתפה בה בלילה שקדם. המראה הכללי היה צנוע לחלוטין, אבל בעין בוחנת ניתן היה לראות שאריות…בטון גבוה במיוחד לעיני חברות נוספות ליווה אותו מנהל את הנערה אל הברז הקרוב כדי שתשטוף את פניה. ואם לא די באירוע הלבנת פנים זה, באחת משבתות המחנה  כעסה מנהלת באופן קיצוני על תלמידה שביצעה מעשה ברשות מורתה נוכח כל התלמידות, ההיא נבהלה ונפגעה עמוקות ובכתה כיומיים. מנהל אחר כילה את זעמו על מורות, שלא הבינו את הוראותיו, בפני תלמידותיהן. מורה אחרת התבקשה על ידי תלמידתה להסבר אודות הציון שקבלה בתעודה ונענתה: "לא בטוח שאת שווה אותו". עוד סיפרתי על מורה שאף תלמידה לא מבינה את מה שהיא מלמדת שנים. וכל השנים כל התלמידות שלומדות בכיתתה משלימות ידע בשיעורים פרטיים. כשאני מעלה את הנושא אצל המחנכות לאורך השנים, הן טוענות: אני לא יכולה לטפל בנושא. מה זאת אומרת? האם התלמידות  הן בנות ערובה של מורה שחייבת להיות במערכת? לא אכביר כאן בדוגמאות נוספות.

ניסיתי להסביר לאותה רכזת שהבנות היקרות חוות ניתוק מהצוות. שהצוות החינוכי לא מרגיש אותן, אלא עסוק בלממש ולאכוף חוקים כללים וסדרים. ניסיתי לסבר את אוזנה שיש חינוך ישיר, אותו הן לומדות מהספרים יחד עם המורות אבל יש גם חינוך עקיף אותו הן רואות חוות ושומעות. כאשר יש קונפליקט בין הלימוד לחוויה התוצאה מסוכנת. הנערות מבטלות מכל וכל את האדם שפגשו בשעת קלקלתו וגם את התוכן שהוא מייצג. ניסיתי להביע עמדה אודות שטיפות המוח שמבצעים נגד טכנולוגיית התקשורת החדשנית במקום להביא סוציולוגים שיסבירו את סכנות ההתמכרות ברשת למשל, או מנחים שיסבירו כללי אתיקה ברשת הטכנולוגית. ניסיתי למחות על המציאות של רבנים המוזמנים לסמינרים ומשמיצים את ההורים והמשפחות המשתמשות בטכנולוגיה, מכל סיבה שהיא, ומבטיחים מחלות ומרעין בישין, בכל בית בו יש תקשורת. ניסיתי להציע רעיונות אחרים מקבילים, לטיפול בבעיות של שימוש לא מושכל  במרשתת, כגון משאל אצל התלמידות על הדרך שבה הן בוחרות לדון בנושא למשל. הרכזת ניסתה להסביר שהדורות יורדים והבנות לא אוהבות ללמוד וקשה מאוד ללמד. אם כך, טענתי יש לעשות בדק בית. לבדוק מדוע לא אוהבים ללמוד? הרי מדובר בסמינר מצוין, מה קרה שלא בוחרים בהצטיינות וההפך בזים ללמידה? מה היה שכך השתנה בו הלבוש אחר הצהרים כשאין משטר? מדוע כל כך הרבה תלמידות מייחלות לסיים את חוק לימודיהן ולצאת אל ה"חופש", וממשיכות את דרכן במוסדות שאינם מקובלים בחוג הקהילה? ועוד יספתי ואמרתי, אולי כל התיאוריות אודות בנות טובות מבתים טובים, המייצרות רק "טוב" לא עובדות יותר? וכל סמינר או תיכון צריך לשבת על המדוכה להכין תוכניות לעידוד הלמידה וההצטיינות? להסברה מקפת של נורמות חברתיות והאידאולוגיה העומדת מאחוריהן. אולי הפיתויים הקיימים היום זמינים ומזמינים ויש להכין תוכנית חברתית תרבותית שתספק תחושות וחוויות עונג אחר הולם? אולי אם תחושת העונג תבוא אל סיפוקה בדרך חיובית, נערות חמד לא תחפשנה ריגושים ברעיונות ודרכים לא מתאימות?

קיימים בימינו מוסדות חינוך שערניים לבעיות, שעסוקים בחשיבה על פתרונות טרם התגלעו הבעיות, וכך עושים. מפתחים את המגמות הטכנולוגיות כבר בכיתות הצעירות של התיכון\סמינר, יוזמים הווי חברתי עשיר שיש בו אוירה שמספקת ריגושים וענוגים מסוגים שונים אינטלקטואליים וגם אחרים. מדוע נוצרה מציאות, שהם נחשבים בתי הספר לחיזוק? מוסדות לשמירה מפני סטייה חברתית או ערכית או דתית? הרי גם הנערות ה'רגילות' זקוקות לתשתית חינוכית שיש בה טיפוח מקסימלי של נפשן ונשמתן. ואולי הגיעה העת לבנות תשתית כעין זו לכל הנערות טרם יתגלו סימני סטייה או ניכור?

להנחתי, בחינוך שבו מצויה מחשבה מעמיקה החובקת את כל תחומי ההתפתחות של הנערות, יחד עם דוגמא אישית של צוות החינוך, המייצג את האיזון בין נתינה ואהבה לשמירת גבולות, גדלות נערות שמפתחות "אני" בוגר יחד עם תפיסה חיובית של עצמן בתוך סביבתן.  הנערות מפתחות דעות מאוזנות, מצליחות להגיע לאיזון בין הרגשות והמחשבות, ולהערכה של החינוך והמחנכים על ברכיהם התחנכו.

מחקרים פסיכולוגיים מוכיחים (גור, 2014) שנערות שחוו את גיל ההתבגרות, כזמן שבו הן ביררו עם עצמן את ערכיהן בהלימה לסביבה בה הן חיות, ובהלימה לצרכים הפיזיולוגיים והרגשיים שלהן, מצליחות להגיע למימוש עצמי של יעדים שקבעו לעצמן, ובונות תוכנית חיים קוהרנטית להשקפות שבנו בנערותן.

עוד אני מניחה כי פיתוח סביבה חינוכית הכוללת נטייה ורצון הצוות להבנה, מוטיבציה להעצמת הפרט בתוך הקבוצה כפי המתאים לה, מאמצים של מחנכים לנהל דיאלוג חינוכי פתוח לכל תחום אקטואלי, וחזון למימוש פוטנציאל היחיד למקסימום האפשרי, מאפשרים התפתחות בריאה של נערה. נערה שמרגישה וחווה סיפוק צרכים, לא חיה את ההווה כתחנת מעבר אל העתיד שבו תהא חופשיה לזנוח כל מה שלא מתאים לה.

בסביבה חינוכית מאוזנת גם אם תהינה טעויות ושגגות, על כל פשעים תכסה אהבה.

התרגשתי לגלות כי בישיבות מסוימות הערנות לבניית תוכנית שתספק צרכים רגשיים יחד עם לימוד ברמה נאותה ממומשת דרך מערכת תגמולים המתעדכנת מעת לעת, ומתאימה עצמה לגיל הנערים ולאופי הצרכים.

התבוננות במסגרות חינוך אחרות, שאינן מקבילות כגון באקדמיה, מוכיחה כי גם אנשים בוגרים יותר מוזמנים לתמריצים להצטיינות, נקראים לדיאלוגים בענייני הרוח והאקטואליה לאו דווקא בתחום לימודם, ומכוונים אל תוכניות תרבות וחברה שנועדו לרווחתם. יחד עם כל הנ"ל מוסדות האקדמיה מציגים את תקנוניהם בתחומים השונים בכל תזמון ובאופן שקוף. זאת, כדי לנהל מסגרת שיש בה סיפוק צרכים אינטלקטואלים ורגשיים יחד עם גבולות מסגרת.

מדוע שנאמין שלעולם חוסן, והנערות ההולכות בעדינות בתלם, שלא מתלוננות בפומבי, שבסתר בסתר לעיתים מגלות אוזנה של אם או דודה אודות כאבי ליבן, לא ישברו יום אחד מהמסרים הכפולים השקופים? או מחוסר חוסן רגשי או השקפתי אינטלקטואלי?!

משנת החינוך הלא סדורה, חוסר קוהרנטיות חינוכי וחוסר סיפוק צרכים רגשיים, אותם הן פוגשות וחוות במקומות התחנכותן לעיתים, היא סכנה, גם אם לא בטווח הקרוב, חלילה בטווח הרחוק.

בספרות המקצועית מכנים את התופעה : בעיית בניית "אני שביר" או "אני מדומה" בקרב נערות מתבגרות. פירוש המציאות הוא, שהנערה בונה זהות עכשווית, המתאימה לסביבה אבל לא מתאימה לה כנערה. בבוא העת היא תשיל את הזהות.

בניית האני, הוא תהליך שנערה חווה וטווה תוך כדי חוויות החיים וחשיבה עליהם בגיל ההתבגרות. בגיל זה כל מה שנערה חווה הן בתחום הרגשי הן בתחום ההשקפתי או הלימודי עובר דרך מסננות רבות, שהיא מייצרת, אחת מהן עונה על השאלה: "איך החוויה קשורה אלי"?

בעיית האני השביר או המדומה, עלולה להופיע בכל חברה אלא, שעד כה האמינו חוקרים רבים  בתחום, כי הדת היא גורם מחסן מפני משברים. חוקרים הבודקים את הקשר בין דת לסטייה חברתית מצאו כי לדת בכלל ולמי שמצוי בחיקה בפרט, ישנם מנגנוני הגנה של פיקוח חברתי (Social Control), למידה חברתית   (Social Learning), ולחץ חברתי (Social Strain), המגן על המתבגרים בה מפני התנהגויות סיכוניות של נשירה, ניתוק, סטייה, עבריינות, אלימות, סמים וכו' (Aurbach, 1998 Akers, 1997; Baier & Wright, 2001 ;Smith, 2003). מחקרים שנעשו לאורך השנים מצאו כי הדת מהווה בלם (Buffer) משמעותי למתבגרים מפני התנהגויות סיכון של סטייה ועבריינות (Pearce & Haynie, 2004). על פי (Regnerus (2003, מערכת כזו של חיים בצל הדת ועל פיה, מגינה על בנות טוב יותר מאשר על בנים, ועל ילדים צעירים יותר מאשר על מתבגרים. למרות זאת, מתברר כי החיים בחיק הדת אינם מהווים מגן מוחלט מפני התנהגויות סיכון וסטייה, ובעיקר על רקע החיים בחברה הישראלית בעלת המאפיינים המערביים. סטרק ורגנרוס (Regnerus, 2003a; Stark 1996), מלמדים כי ככל שקיימת קירבה גדולה יותר בין התפיסות הדתיות, האמוניות וההתנהגותיות של מורים (הורים) וילדיהם לגבי החיים, והמיגון שלהם חזקים יותר הסיכוי לסטייה קטן יותר. כמו כן נמצא, כי ככל שנפתחים פערים אמוניים בין ילדים – למורים- הורים, בין מורים – סביבה, בין ילדים – סביבה וכמובן בין ההורים לבין עצמם, המיגון של הדת נסדק. Pearce & Haynie (2004), מצאו כי ככל שקיים פער בין התפיסות והתובנות הדתיות בין המורים ההורים והילדים, הסיכוי ליצירת מתח וקונפליקט ומשם לסטייה ולדחייה גבוה מאוד. המשמעות של ממצאים אלו היא שהמיגון של ה"דת" מפני תופעות סיכון בקרב צעירים קיים עד אשר מתפתחים פערים בין דוריים בינם לבין מוריהם- הוריהם.

אחרי קריאת מאמרו של בצלאל כהן  "לא נבחרות לא בוחרות" קריאת כיוון, אני רוצה להפנות את תשומת ליבנו לכיוון הנערות. הנערות של היום הן הנשים של מחר. ככל שנשקיע באופן אמיתי קוהרנטי, שהולם את צרכי הנפש והגוף שלהן בחינוכן, נקבל בעתיד נשים מחוברות לקהילה צרכיה והשקפותיה.

הקהילה צריכה להוות עבורם דוגמא לחברה שמנסה להשתית את ערכיה על רעיונות אמת. חברה שמהרהרת בקול על מעשיה כקבוצה, שמתלבטת מתחבטת חושבת על כל המרקם האנושי שהיא מורכבת ממנו, ומנסה ליצר פתרונות לצרכים.

הנערות של היום בחרדה כמעט מתמדת, לא בוחרות את הסמינרים, לא תמיד נבחרות….כל מי שזכתה והתקבלה מקבלת על עצמה גזר דין שתיקה ונשיאה בעול המציאות המורכבת בכל מצב. הלחץ של הנערות מלשאול ולהביע יחד עם דוגמאות להתנהגות שלילית מתוך מהצוות החינוכי, מהווה סכנה שעלולה להתממש ביום מן הימים.

יש לבנות תוכניות חינוכיות הולמות את צרכי נערות הדור העכשווי המערבי, בד בבד עם חינוך בגובה העיניים, המשאיר חותם ותמונה חיובית של הדמויות המחנכות במוח ובלב של כל נערה. חינוך שמזמין להביע, להרגיש, לשאת ולתת בענייני אקטואליה ללא מורא, חינוך שבו לא נבהלים ממחשבות ורעיונות והוא מביא ליצירה ויצירתיות של הפרט כחלק מהכלל. יפה שעה אחת קודם.