זהות מקצועית של סטודנט חרדי באקדמיה ישראלית "חילונית" – פרק ראשון

חשוון תש"ס, או ליתר דיוק והלימה אוקטובר 2000.

 התהלכתי במסדרונות הארוכים והחשוכים של בניין רבין, תרה את המקום, עוברת את המדשאה הגדולה, חוצה את בניין המדרגה. לרשותי עוד רבע שעה, יש לי זמן לעלות לבניין המרכזי לצפות מקומת המצפור לנוף הצפוני, לגמוע בעיני עד 100 קילומטר אופק, ולהספיק לרדת לחדר 405 בקומה 4. המרחב המשכר הזה, הוסיף ומלא את כל ישותי, בתחושות התרגשות וציפייה דרוכה.

בחדר 405 התכנסו צעירים וצעירות  שנרשמו ללימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה.

בנין רבין – אוניברסיטת חיפה (צילום: משרד אדריכלות מנספלד קהת)

התיישבתי בספסל הראשון חדורת רגשת היום הראשון ללימודים, שמאז גיל שש מתעצמת בקרבי משנה לשנה במקום לדעוך. אפופת מוטיבציה ללמוד, להשכיל, להרחיב ולהעמיק דעת, פקדתי את האוניברסיטה, בימות החמה ובימות הגשמים. לא חשתי עליות ומורדות, לא חלמתי על טקס הסיום, ולהבדיל התנגן לו בליבי שיר: שבתי בבית האוניברסיטה כל ימי חיי. הא כיצד? וכי ויתרתי על ערכי הרוח שהבאתי עמי מתנת הורי בנדוניה שינקתי מאימי מורתי? הזנחתי אוצרות נצח, בעבור חכמה הנחשבת "חיצונית" "מדומה"? לא ולא.

לימודי באוניברסיטה, (תואר שני) ובטכניון (תואר שלישי), היו המקום המושלם, לפתח את המקצועיות שלי, את חדוות הדעת והיצירה שבקרבי, ואת היצירתיות שתמיד הייתה פרושת כנפיים, אך יעדיה היו נמוכים והספיק ניתור קל בכדי להשיגם.

באותם ימים, הייתי בתפקיד ניהולי בקרית חינוך, שימשתי מנחה מטעם משרד החינוך להוראת מתמטיקה בכיתות התיכון, לימדתי בבית הספר מתמטיקה לבגרות, וכל מאוויי התרכזו בביצועים טובים יותר. האוניברסיטה הצליחה לספק לי את הרעיונות, המחשבות, את מאגרי הידע והמידע, את האנשים והדיאלוגים שהובילו אותי לצמיחה מקצועית. כשלמדתי בטכניון שימשתי מרצה במכללת אורנים. הלימודים בטכניון היוו מרחב חשיבה ועיצוב רעיונות שארגתי עם עצמי לפני שהגעתי לקתדרת הכיתה במכללה. בד בבד עם התפתחותי האקדמית, התבררה והתעצבה זהותי המקצועית. זהות שהורכבה מזיקוק רעיונות, מעיבוד חוויות וניסיונות, מחזון, משיפוט עצמי של ביצועים בשדה ומאופק רחוק ורחב שיעדתי עצמי להשיגו.

חיים באקדמיה

על פי תפיסתי, ל"השכלה" שני תפקידים מרכזיים בחיי האדם: האחד, העשרת העולם הפנימי וחוויה אינטלקטואלית, השני, הכשרה מקצועית וחניכה לצורך מילוי תפקיד.

תקופת הלימודים באקדמיה, מאופיינת בדרך כלל בהמשך התפתחות הזהות המקצועית, ההשקפות ומערכת הערכים והאמונות. ג'י[1] מתייחס לרכיבי הזהות המקצועית, ככוללת את מקורותיו הטבעיים המולדים  של האדם (מין, גזע, תרבות דת); את מקורותיו הממסדיים (בית ספר, מורים ועוד); את השיח, השפה ואת השייכות שאליה הוא מתייחס מנקודת מבטו.

תוך כדי הלמידה, מנהל הלומד דיאלוג פנימי (תוך-אישי) ודיאלוג חיצוני (בין-אישי) במרחב שבו מתבררת מערכת תפיסות מקצועיות המשקפות את זהויותיו. הוא בודק את מניעיו לבחירת המקצוע, הוא לומד על המחויבויות, על מטרות שונות, ועל מאוויים שהוא מבקש להגשים.

הקהילה החרדית פתחה את דלתותיה בעשור האחרון, לקראת יציאה מתחום הקהילה האבסולוטי וכניסה בדלתות האקדמיה של הקהילה הישראלית. כניסה זו מלווה ברוב הפעמים בתוכניות ייחודית לקהילה החרדית. יציאה זו נועדה בעיקר לצורך פרנסה, כפי שמכנים אותה כלכלנים "השתתפות בכוח העבודה".  האומנם כך? האם כניסתנו לאקדמיה נועדה ומשמשת לצורך רכישת מקצוע בלבד? או שמא הלימודים הם חלק מעיצוב האישיות שלנו כבני אדם? ואם כפי שניתן לשער, הם אכן גם מעצבים אותנו, מה קורה לנו בין כותלי אקדמיה ישראלית חילונית? האם לימוד בפקולטת "מדעי הרוח" למשל, מנשב בנו רוחות זרות?

התפתחות זהות מקצועית במצבי קונפליקט קוגניטיבי

כפי טענתי לעיל, תקופת הלימודים היא גם, תקופת התפתחות זהות אישית ומקצועית. על פי תפיסתי, חשוב שהלומד יפגוש בזמן זה גם "מלמדים" שתובנותיהם ותלמודם עולים בקנה אחד עם  שפתו תרבותו והשקפת עולמו. מאחר שתנאים אלו לא מתקיימים באקדמיה בדרך כלל, הלומד החרדי עלול לאבד ערך חשוב מאוד בתקופת השכלתו, והוא בירור הערכים האישיים וההזדמנות לבניית זהות מקצועית האמורה להתרחש במרחב הלימודי.

יתירה מזו, גם כאשר המורים עוסקים בערכים העולים בקנה אחד עם השקפת היהדות החרדית, הלומד החרדי (לרוב) אינו מפנה ליבו לליבון שאלות או קבלה והפנמה, מחשש להשפעה שלילית ערכית של הדיון על מערכת אמונותיו. הוא משתדל להישאר 'חסום' לתכנים הללו, אולי בצדק. להערכתי, רוב החרדים בתוכניות האקדמיה הייחודיות לומדים תואר כדי להתפרנס, והם פחות ערים לדיאלוג הפנימי והחיצוני או מדכאים אותו מלכתחילה. עובדה זו מעכבת עד מטשטשת את תהליך בניית הזהות המקצועית הכוללת: רגשות, מחויבויות ואמונות בהקשר של המקצוע, חזונו מימושו ויישומו. בדיון שנערך בוועדת החינוך של הכנסת[2] אודות השכלת חרדים, המליץ ח"כ הד"ר ג'מאל זחאלקה, לפתח מסלולים במקצועות המדעים עבור החרדים, כי הם לא מתנגשים עם הזהות של החרדים. זוהי אחת ההמלצות הבודדות המתייחסת לזהותו המקצועית של החרדי, שמצאתי בתיעודי הועדות או בדו"חות הסקרים והמחקרים שקראתי בנושא.

בנוסף, אחת מהגדרות הלמידה מתייחסת למצב שבו הלומד חש אי איזון המוביל אותו לספק צורך אינטלקטואלי. למידה נובעת מתוך פעולה על הסף שבין ידיעה לבין אי-ידיעה. היא כרוכה בחשיפה לאמת של הרגע ותלויה במידה רבה ביכולת להשתהות על הסף שבין ידיעה לבין אי-ידיעה. קביעות אלו מדגישות כי ריקנות בסיסית ומרחב בהתהוות הם תנאים הכרחיים ללמידה, להתפתחות וליצירה.

אם כך, יש כאן (אולי) פרדוקס. כאשר סטודנט חרדי מגיע לאקדמיה ישראלית חילונית והוא לא מאפשר לעצמו מרחב בסיסי של ריקנות, מחשש להשפעת תכנים נוגדים את השקפת עולמו, הוא לא למד! אך אם הוא מאפשר לעצמו להשתהות על הסף שבין ידיעה לאי ידיעה בכל מצב, הוא עלול ללמוד תכנים שעשויים להיות בעלי ערכים סותרים לערכיו כאדם חרדי. האומנם? האם אלו שתי האפשרויות היחידות?! או שלומדים באקדמיה או שלא מתרחשת כלל למידה?! אם לומדים, זה אומר שאפשרנו ריקנות בסיסית, כדי להגיע ליצירה של דעת חדשה. (מהי? סותרת או עולה בקנה אחד עם ערכי היהדות?) אם לא השתהינו בסף שבין ידיעה לאי ידיעה לא למדנו. האומנם?

מהות אוניברסיטה?

את הרעיון  הראשוני של האוניברסיטה, יש המייחסים לאפלטון, שיסד את האוניברסיטה כמקום לחשיבה ופילוסופיה. לימים הפכה האוניברסיטה למקום הכשרה ולא רק חשיבה.  האוניברסיטאות התפתחו מלכתחילה בכמה כוונים, בדגמים השונים זה מזה. בתחילה, הייתה האוניברסיטה כפופה לכנסיה, מה שמסביר את הקשר שבין השכלה לדת ובניית זהות. את הבסיס לאוניברסיטה המודרנית הניח וילהלם פון הומבולדט, אשר ייסד את האוניברסיטה של ברלין בשנת 1810. אוניברסיטת המחקר הגרמנית התבססה על הרעיונות הקלאסיים המרכזיים של שילוב בין הוראה ומחקר, והענקת חרות אקדמית מלאה לאנשי הסגל בתחום המחקר. עקרונות מרכזיים אלה, היוו בסיס להתפתחות ההשכלה הגבוהה בגרמניה. שתי האוניברסיטאות הראשונות בבריטניה (אוקספורד וקמברידג') הוקמו כמוסדות פרטיים שם הושם דגש עיקרי על חינוך. כיום, האוניברסיטאות הנחשבות הן האמריקאיות, ושם בכ-3500 אוניברסיטאות, החופש לחשוב, לחקור וללמוד הוא מקסימלי, ללא שליטה של הרשויות בתוכנית הלימודים[3]. עובדה זו אולי מלמדת על רציונל ותוצאה בצדו. ככל שרמת החופש של האקדמיה גדולה יותר, הסטודנט מתפתח יותר, משום שהוא חופשי לבחור רעיונות למחשבה ומחקר[4]. המיני סקירה הנ"ל מלמדת אותי כי קיים קשר ישיר בין מבנה מוסד ההשכלה, לתנאים מספיקים להתפתחות זהות מקצועית, ולהתפתחות מצבי למידה של תכנים חדשים.

בדו"חות (שראו אור משנת 2011 ואילך[5]) ההתייחסות ללימודים בקרב האוכלוסייה החרדית מתמקדת בהכשרה לצורך השתתפות בכלכלת ישראל. אחד מן העקרונות של תוכניות החרדים (ראה דו"ח "שילוב חרדים[6]) הוא: "הפתרונות לא יפגעו באורח החיים החרדי". המושג "אורח חיים חרדי" הוא כללי מדי. במובן הצר של המושג מסתבר שהוא מתייחס לנורמות הקשורות בהלכות יומיומיות. בעוד, שלטענתי אורח חיים חרדי כולל גם הזדמנות לפיתוח זהות מקצועית, תוך כדי למידה. לדוגמא: סטודנט שלומד משפטים, ראוי שילמד סוגיות במשפט העברי, על ידי דיין וותיק, ולא רק על ידי מרצה שאין לו קשר של אורח חיים לשולחן ערוך. יחד עם זאת אולי ראוי לכל לומד חרדי לפגוש תכנים  המייצגים עולמות ערכים אחרים אולי אפילו מתנגשים, כדי שיתעמת עם סוגיית בניית ערכיו האישיים והאמיתות שלו?

לטענתי, לא ניתן להבחין בין שתי עולמות אקדמיה. העולם העוסק בהכשרה מקצועית שמטרתו יציאה לשוק העבודה, והעולם העוסק בהכשרה לפיתוח זהות מקצועית ערכית, לקראת תפקיד משמעותי בקהילה. לא מצאתי בתוכניות האקדמיה הכתובות, או בדו"חות מחקר המלווים את התוכניות,  משא ומתן משמעותי המתייחס לפיתוח זהותו המקצועית – ערכית של הלומד החרדי.

כאן אני מפנה את הזרקור אל הקוראים הלומדים באקדמיה הישראלית החילונית, האומנם, אנו באים בשעריה, כדי לקבל תעודה ולצאת אל שוק העבודה? או שאנו באים בשעריה, בהתרגשות ובשמחה, למלא ליבנו ומוחנו באוצרות הדעת והרוח? ואם התשובה השניה היא הנכונה, עולה מאליה השאלה, כיצד תואמת דעת ורוח זו עם עולמנו היהודי רוחני? הסותרת היא או משלימה?

חלק מהתשובה אגיש בכתבה הבאה, בה אציג ראיונות עומק עם סטודנטים שלמדו באקדמיה ישראלית חילונית. ומי מכם הקוראים שמעוניין להחכימני  במענה לשאלות הנ"ל מוזמן לכתוב לי לאימייל: [email protected]

[1] Gee, J. (2001). Identity as an analytic lens for research in education.

[2] ועדת החינוך של הכנסת פברואר 2014

[3] קירש, א. (2014) התפתחות אוניברסיטאות המחקר בישראל. מוסד שמואל נאמן

[4] קירש, א. (2014) התפתחות אוניברסיטאות המחקר בישראל. מוסד שמואל נאמן

[5] מלחי,א. קופמן, ד. כהן, ב. (2011) חרדים לעתידם.

[6] ד"ר ראובן גל ואליה ז'טרובסקי