המשנה באבות, מחלקת בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם. חלוקה הבאה מתוך השוואה, לאמור ישנו קו אופקי המקשר ומתוך כך מבדיל ביניהם.
השוואה זו מה טיבה? האם לא היה נכון יותר להשוות את בלעם מול משה רבינו? שניהם היו גדולי הנביאים – זה לישראל וזה לאומות, ובהם היה מן הראוי למצוא את הקוים המפרידים?
אכן בהתבוננות בשתי המקראות המופיעים אצל אברהם מחד ואצל בלעם מאידך נוכל למצוא את שורש ההשוואה והחילוק.
באברהם נאמר: "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקלליך אאור ונברכו בך כל משפחת האדמה".
לעומתו בבלעם נאמר: "ועתה לכה ארה לי את העם הזה וגו' כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר".
שתי הפסוקים הללו מבטאים את ההבדל היסודי בצורת ההנהגה של אברהם מול בלעם.
באברהם נאמר: "והיה ברכה", "ונברכו בך", כלומר אין מידתו של אברהם בעיסוק עם אחרים – לברכה או לקללה, אלא הוא עצמו מהווה סימן ודוגמא לברכה בעיני האחרים.
מנגד, בלעם עיקר פועלו הוא הקללה: "כי את אשר תברך מברך" – הוא כבר מבורך. שאין אתה מברך אלא את אשר כבר מבורך, שידוע ומפורסם ברכתו ואינך אלא עונה אמן בעל כרחך. אבל , "ואת אשר תאור יואר", כאשר הוא רק מוצא במישהו צד קללה, צד של קלקול, הדבר נתפס וקללתו מצליחה
כוחו היה גדול בלמצוא דברי קלקול שיתפסו ויתקבלו, כך שבעקבות הדברים ימצאו הכל מקללים אותו.
מבלי להכנס לתכונות אותם הראו חז"ל כבסיס להנהגה זו, ולתוצאות אופי הנהגה זו, יכולים אנו לראות דמות וצורה של הנהגת אברהם אבינו – אבי האומה הישראלית, שבשביל היותו דמות זו נבחר לתפקיד המכונן.
לעומת הנהגת דמותו של גדול האומות – בלעם.
אברהם אינו מתעסק כלל בברכה, הוא עוסק בעצמו, בביתו, בדרכו. הוא אינו נמנע מלהתחכך באחרים, ואף יודע הוא לקרוא בשם ה'. אך הוא חי את חייו וקורא את קריאתו מבלי להביע את דעתו על אחרים.
לא שאין לו דעה, ולא שאינו מוכן לומר את דעתו כאשר נשאל, שכן כאשר שאלו אבימלך הסביר לו יפה מה דעתו עליו, ולמה נהג כפי שנהג.
אך בעיקרו של דבר אין לו עניין לא לברך אחרים ולא לקללם, אלא לחיות את חייו ולפרסם את 'אמירתו' שלו.
ואכן מטבע הדברים מי שמפרסם אמירה בלתי שגרתית מעורר תגובות, אך הוא אינו נותן דעתו למגיבים, אלא הקב"ה הוא שהבטיח לו שיתייחס אליהם בהתאם. וזה היפך הנהגתו של בלעם, שכל הנהגתו היא לבקר אחרים – לקללם או לברכם. הוא יודע למצוא אצל אחרים את הפגמים היותר דקים.
הוא יודע למצוא בהם דברים שיצליחו להפוך אותם ללעג או לקללה בעיני הציבור.
הוא יודע להפוך מנהג תרבותי שאינו מקובל בעיני אחרים לדבר נבזה ומאוס בעיני הציבור.
הוא יודע לקלל באופן שהקללה 'נדבקת'. ומידי פעם כאשר נאלץ, הוא גם מברך.
כל זה כלפי אחרים, אבל כלפי עצמו אינו רואה כל פגם, גם שהוא ברור ביותר, גם שמראים לו באופן שאינו משתמע לשני פנים, אין הוא רואה כל קלקול אצלו, וכל הקלקול אינו אלא אצל אחרים.
זו דמות דיוקנו של בלעם היורש גיהינום, לעומת דמות דיוקנו של אברהם אבינו הזוכה לחיי עולם.
תפיסה בהירה זו של אברהם אבינו מול בלעם הרשע, צריכה לעמוד לנגד עינינו בהנהגת החיים התורניים והמוסריים. לבנות את תפיסת העולם שלך על בסיס האמונה הפנימית שלך ולתת לדרך הזו להוכיח את עצמה מעצם היותה, ולא מתוך התנצחות ומציאת פגמי האחר.
כאשר כל אחד יעסוק בלבנות את תפיסת עולמו ולתת לה להקרין החוצה, במקום לחפש לגדול דרך דריכה על הצד האחר, נוכל לפתח כאן עולם תרבותי תורני רב-גוני, שבמקום להתנגש זה עם זה, יתמזג זה בזה.
תגובות