כמי שגדלה בשכונה מעורבת בירושלים בה חיו זה לצד זה חרדים וחילוניים, באחווה שקשה להסביר אותה בימינו, ידעתי שיש שני סוגי יהודים: יש אלו ששומרים על המצוות ואלו שאינם. זה הספיק לי כדי לדעת את הגבולות היכן מותר לאכול ולאן לא מכניסים אפילו רגל, כי יש שם אולי את הקופסא הטמאה… כן, מצחיק על מה נאבקו פעם כשהטלוויזיה היתה הדבר הכי גרוע שניתן להעלות על הדעת.
לא ראיתי שיש גם הבדלים בין החרדים בינם לבין עצמם, כלומר לא הייתי עיוורת וגם לא ממש טיפשה אבל ההבדלים נתפסו בעיני כמו שיש הבדלים בין עיניים כחולות לעיניים שחורות ובין נמוך לגבוה, כלומר טבעיים, נורמלים, רגילים. העובדה שזה מתפלל בנוסח אשכנז והשני בנוסח ספרד היתה הכי לא חשובה בעיני בדיוק כמו העובדה שאחי אהב שוקולד מריר ואילו אני שוקולד חלב.
הפעם הראשונה שבה הבנתי שאולי אלו לא סתם הבדלים של מה בכך היתה בפסח אחד, בו התארחנו אצל דודה שלי. המשפחה שלנו בימיה הצעירים כשהיו מעט ילדים עדיין נכנסה כולה לסלון אחד, ועל כן כל שנה חגגנו ביחד, סבא וסבתא על ששת ילדיהם הנשואים וכמה נכדיהם, את החג באהבה גדולה. אנחנו הירושלמים היחידים, היינו אורזים מזוודות פעם בשנתיים לשמונה ימים ונוסעים לחגיגה הגדולה בבני ברק, למה פעם בשנתיים? כי כמו כל היהודים שלא עוברים על מצוות 'פעם אצלינו פעם אצלם' – שנה היינו אצל סבא וסבתא – ירושלים ושנה אצל סבא וסבתא – בני ברק.
באותה שנה תפסתי את בת דודתי 'על חם'. היא טבלה מצה בחלב ואכלה בהנאה. העיניים שלי התעגלו בדיוק כמו בסיפורים בתדהמה ענקית, כי מבחינתי מה שהיא עשתה לא היה פחות מאשר לאכול חזיר ביום כיפור. בבית שלנו, בית חסידי מובהק, גִיבְּרָאקְט (שרויה) היתה מילה נרדפת לחמץ גמור, כל כך נרדפת שלא היו מביאים שתיה לשולחן הסעודה שמא כשימזגו תיפול טיפת נוזל על השולחן היכן שאולי יש פירור מצה והרי זה הופך את הפירור לחמץ, וחמץ בפסח ועוד על שולחן הסעודה! אז מי שרצה לשתות הטריח את עצמו למטבח ושתה. את הצלחות הדיחו אחרי השימוש במיידי כדי שפרורים שאולי דבקו בהן לא יחמיצו ויהפכו את הסט הפסחי החגיגי לחמצי…
מצה בריי – שרויה (צילום: ויקיפדיה)
ההקפדות הללו אגב, עודן תקפות במשפחתנו, שכן מנהג ישראל דין הוא, ובתור חסידים ה'שרויה' היא עדיין בחזקת בל יראה ובל ימצא.
אלא שאז לא היו לי את הכלים להבין ולהבדיל בין מנהג לבין דין, בין ראוי לבין הכרח, בין אפשר מותר ואסור. על כן כשראיתי את זה והתברר לי כי אנחנו שוהים בבית של גויים שאוכלים חמץ בפסח (להזכירכם מדובר בבית של דודה שלי אחות אבי…) הקמתי שערוריה כדי להציל את כל משפחתי מהחטא…
רק אחרי שהגדולים, כלומר הורי והורי הילדה המדוברת, הבינו על מה הסער, נלקחתי לשיחה בה הוסברו לי הדברים שלגדולים היו מובנים מאליהם. נכון, אנחנו משפחה אחת והתורה היא אחת, אולם מותר לנהוג אחרת כל אחד על פי מנהגי משפחתו ורבותיו, ודודתי על פי מנהגי בעלה לא רק שלא נמנעת מגיברוקט אלא שאצלם שרויה היא ממש חלק בלתי נפרד ממעדני החג.
זה היה שיעור ראשון והכרחי בעובדה שעם ישראל מקיים את אותה תורה, אך לעיתים יש הבדלים גדולים בצורת ההתנהלות ואופן הביצוע ועדיין אפשר לא רק להיות עם אחד אלא אפילו משפחה אחת.
אחר כך בגרתי ולמדתי בבית ספר שבו למדו כולם, ספרדים ואשכנזים חסידים וליטאים, ולא רק שזה לא הפריע ללימודים זה העשיר והגדיל את עולמינו באשר הספרדיות למדו אודות שושלת בית גור והאשכנזיות הכירו את האור החיים הקדוש. זה לא שלא היו חילוקי דעות, ואני זוכרת אפילו מרצה אחד שאמר לי שאנחנו לא מקיימים מצווה מסוימת כמו שצריך כי זה לא לפי נוהג רב מסוים, ואבא שלי הוכיח לי שחור על גבי לבן ככתוב בספר שאפשר כך ואפשר כך ואנחנו לא עוברים שום עבירה אם אנחנו נוהגים אחרת ממנו.
ועם כל שנה שלמדתי בבית ספר הנהדר ההוא, שכיום כבר לומדים בו רק לפי מכסות וספירת ראשים מדוקדקת, הבנתי שכל ישראל אחים, גם אם לאחד קוראים בוזגלו ולשני בורנשטיין.
והיום, כשאנחנו עומדים במקומות שלפעמים נראים כל כך קוטביים זה לזה, כשאפילו חסידויות נחלקות לשניים וליטאים הולכים מכות – ראוי שנזכור שלא זה המצב הטבעי שלנו. המצב הנכון הוא שלשולחן הסדר ישבו כל הסוגים והמינים, וכל דצריך, ולא משנה מה הוא לובש או איך הוא לומד, יתקבל בכבוד.
וכשזה יקרה אין ספק שנזכה הרבה יותר מהר ובקרוב לאכול מהזבחים ומהפסחים.
תגובות