החוויה הראשונית של ילד בשנת השמיטה, היא אוסף של מושגים חדשים ושמות לוואי. לא עוד סלט מלפפונים ועגבניות, אלא סלט של 'יבול נכרי', או "חו"ל". כדאי לשים לב היטב, האם השנה הזו מהווה חוויה מרוממת, מקדשת ומגביהה את הדברים הכי ארציים. או שמא חלילה, אנו עלולים להיוותר בסופה של שנה רק עם 'פתרונות עוקפים'. כיצד חווינו את השנה, שמחציתה כבר עבר עלינו, עד עכשיו? המילים המנסרות בחלל אינן של אידיאה קסומה, אלא "נכרי" או "חו"ל". זה מוכר לנכרי, זה קונה מנכרי. דבר זה יוצר לפעמים תחושה שהשמיטה מפריעה לנו, ואנחנו מבטיחים לעצמינו את השפע בדרכים עוקפות. מחפשים לערב את הגוי שיציל אותנו מההתמודדות ומהקושי. להיות עם ולהרגיש בלי.
השמיטה במובנה הראשוני, הפשוט, היא דרך החיים של עם ישראל בארץ ישראל. פעם בשבע שנים, העם מבצע 'ריסט' ומחזיר את האדמה למקום הראשוני שלה, נותן לה להיות פשוט בריאה. להיות לעצמה. באופן בו כל אחד יכול ליהנות ממנה – האנשים ("ואכלו אביוני עמך") ואפילו החיות ("ולחיה אשר בארצך"). הארץ נשמטת מתחת יד האדם, ועומדת לעצמה, כחלק מבריאתו של ה'. יוצאת משליטת האדם למקום שלה אצל ה'- "שבת לה'". מצב כזה, משולב בברכה. "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית". ההחזרה הזאת של האדמה לה', הוא לא דבר מצמצם, הוא דבר מבורך ומברך. שפע גשמי מובטח לעם.
כדי להבין את המשמעות של שמיטה בימינו, צריך להתחקות אחרי שורשי החיוב. בימינו השמיטה היא חיוב מדרבנן (לרוב הראשונים). החיוב מן התורה הוא רק במצב שכל העם יושב על אדמתו, כולל כל השבטים (כך ברמב"ם, שהשמיטה תלויה ביובל, והיובל תלוי במציאות של כל השבטים והיות כל שבט על אדמתו. – שמיטה ויובל י, ט), מצב שלא קיים כבר אלפי שנים. התורה דיברה על מציאות של העם כולו על אדמתו. היובל גם הוא כמובן תלוי במצב הזה, משום שכל מהותו הוא החזרה למקום המקורי שלך, לפי חלוקת הארץ לשבטים. בנוסף זהו תהליך לאומי, האפשרי רק כשכל העם על אדמתו. השמיטה היא חלק מן המערכת הזו, של היחס בין העם לארצו.
מציאות זו לא קיימת לדאבוננו כבר משלהי סוף בית ראשון. בית שני הוא כבר "גלות" במובן הזה. הרמב"ם כותב שהמטרה של חכמים היא "שלא תשתכח תורת שמיטה". השמיטה בימינו מטרתה לתת לנו, במצבינו, טעימה והכוונה כיצד ראויים להיראות החיים בארץ הקודש, שלא נשכח. לפעמים המפגש הזה בין מה שראוי להיות לבין מה שמצוי, יוצר "בעיה", כי הראוי רחוק מאוד מהמצוי, והפתרונות השכיחים הם בריחה. בריחה ל'יבול נכרי', או לפתרונות דומים.
באמת רחקנו מהעולם שבו מתרחשת השמיטה, והארץ היא ארץ השמיטה. קל להבין שכשיש לכל אדם נחלה משלו, אותה קיבל בגורל על פי ה', היחס למקום ולאדמה הוא שונה לחלוטין. פחות מכוון להפקת תועלת, יותר מהותי. (כהערת אגב, בנוגע לכיוון לשינוי תרבותי כולל, ראוי לציין את הגמרא ביבמות: "עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע שנאמר וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו". מאידך הגמרא שם מתמקדת בכך שזו היא 'ירידה'. "אמר ר' אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע שנאמר וירדו". כלומר השיקול איננו רווחי אלא אחר). אבל ברור שהרעיון של שמיטה בימינו הוא לתת לנו טעימה ולאתגר אותנו בציווי שמונחת עלינו מעולם תרבותי אחר. מעולם ערכי אחר. שלא תשתכח תורת שביעית.
הדרך לא לשכוח עוברת פעמים רבות בקיום מעשי במציאות נטולת הקשר, כשהערך איננו מתקיים במציאות נתונה. תרבות השפע הזמין המאפיינת את דורנו מחד, והניתוק מן האדמה ומעבודתה מאידך, מקשים עלינו לחיות את הארץ כ'ארץ השמיטה'. נראה שכדאי לשנות את ההתייחסות לשנה זו ולהבין שדווקא הקושי בקיומם של הלכות השמיטה, הוא זה שמזכיר וממחיש לנו את העולם האחר. מפגיש אותנו בהצצה לעולם אחר, שנגנז מאיתנו, ושבאמת כמעט ולא זכה להתקיים (חז"ל אומרים שבבית ראשון לא שמרו שמיטה ולכן גלו שנים כמספר השמיטות). אפשר לדמות את הענין לנטילת לולב כל שבעה, שהיה מעשה של שמחה מתפרצת במקדש, שהוא לפני ה', מקום השמחה. וכיום, נעשה זכר למקדש בכל מקום. קיום זה הוא זכר, הוא מפגש עם עולם אחר, במציאות מנותקת מהעולם הזה. לזכור, לשאוף.
הצעתי היא להמשיך לנסות להתמודד עם הקשיים הטכניים איש איש בדרכו, כי ההכרח לא יגונה ובתוך עמי אנכי יושבת. אבל לא להזניח אלא לנסות להבין ולהיות מודעים למטרת הענין – שלא תשתכח תורת שמיטה. לדעת מה הם הדברים באמת ומה ראוי להם שיהיו. לנסות לשנות ולהגיע לתיקון עולם על ידי שינוי שורשי התרבות. לא המחרישה בפועל היא התיקון, אלא תיקון התפיסה.
תגובות