אנו חיים בחברה שבצורה כזאת או אחרת קידשה את העוני כערך שראוי , אם לא לחיות בו , אז לפחות לשהות בצילו.
עולם התורה המשתקם מעשן המשרפות קם על שילוב של "חיי תורה" מחד עם "מתוך הדחק מאידך".
האמת היא שחיי תורה אינם מחייבים בהכרח לחיות מתוך הדחק, עקרונית שייך להיות אדם מבוסס כלכלית ועם זאת גם כזה שמשקיע כל מירצו וייעודו בלימוד התורה. אך בפועל המציאות היא שזה מוביל לזה.
ומתוך שהיה זה המחדל, קם הדבר והפך לאידיאל. חיי האברכות כתרבות, נשתלבו עם הבנה שהצירוף לכך מותנה גם בחיי דחק.
וכך הרעיון של חיי אברכות שכוללים לימוד יום שלם, העמיסה על גבה נדבך נוסף של מה שנקרא "חיי אברכות". כלומר לא רק לימוד במשך יום שלם אלא שילוב של חיי צמצום ודחק, שייצרו לא מעט הווי חברתי, של גלגולי גמחי"ם, חלוק'ס(חלוקות) עיסוק טרחני במבצעים בסופר וכו'.
אולם התבוננות פשוטה מוכיחה כי ההפך הוא הנכון. בתפילה אנחנו מתפללים לחיים של עושר וכבוד, האם מישהו מעלה על דעתו שניתקנה תפילה על רעיון שהוא נוגד את ערכי התורה?
הבטחות התורה כשנלך בחוקיה מלאות כל טוב. ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו וכו' וכו' איש תחת גפנו ותחת תאנתו. האם נאמר שכל זה נאמר רק לפרוסטר'ס שבינינו?
כנראה שהתפיסה שלנו הייתה שגויה. אין אידיאל של עוני בתורה. יש חינוך לריסון עצמי . יש חינוך לאי רדיפה אחר המותרות. יש גם חינוך להסתפקות במועט, אבל המועט הזה הוא מועט המחזיק את המרובה.
לחיות נכון ומאוזן. אך לא מתוך מצב של דחק מובנה, אלא מוויסות נכון של הצרכים.
התפיסה שהשתרשה על חיי העוני גם לה יש את האשמה בחלק מן ההתרחקות של ה"עובדים" מ"הלומדים". אנשים שיוצאים לעבוד מתחילים לחיות טוב יותר. כן! מתחילים לחיות יותר ברווחה יותר באפשרויות ואז באופן אוטומטי אתה מתחיל לקטלג אותו כ'מודרני', או כמו שאומרים החבר'ה "גילה את החיים".
אכן הוא גילה את החיים. הוא למד לחיות חיים נורמלים, של אדם שמתפרנס וחי ברווחה ובכבוד. אין שום בושה בלחיות בכבוד, זה בסך הכל קיום התפילה – חיים של עושר וכבוד.
תגובות